שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    משיח לא בא, משיח גם לא מסמס

    שנים שהוא מבטיח שהנה הוא בא, וברגע האחרון הוא מבריז. אחרי אלפיים שנות שנאת חינם, כבר ברור כי כל עוד לא משתנה משהו מהותי בינינו - אנחנו לא באמת מחכים למשיח

    "סבתא, את יודעת שעוד מעט המשיח מגיע?" נדמה שהבן שלי הטיל פצצת מימן ברכב, כזו שיונקת את האוויר. פחדתי להסתכל בפניה של אמי, ועשיתי עצמי מתרכזת בנהיגה. "באמת?" היא ענתה.

     

    "כן. ואת יודעת איך אנחנו גורמים לו לרצות לבוא?" הוא ממשיך בלי הנחות. "עושים הרבה אהבת ישראל ומצוות. את עושה הרבה מצוות ואהבת ישראל, סבתא?"

     

  1. הצטרפו לפייסבוק של ynet וקבלו עדכונים חמים וסרטונים בלעדיים

     

    יום אחרי, שוב עלה דיון המשיח במכונית. "אמא, מתי הוא יגיע? מחר?" הם לא הרפו.

     

    "אני באמת לא יודעת", השבתי. "אני רק יודעת שאנחנו צריכים להתכונן, כדי שכאשר הוא יגיע, הוא ייקח אותנו איתו לבית המקדש" (אני חייבת להגיד שהנושא הזה מרגש אותי עד דמעות. התחלתי לבכות).

     

    "אמא, למה את עצובה?" - "אני לא עצובה, אהוב שלי, אני מתרגשת", עניתי בקול יללני.

     

    "גם אני מתרגש", אחד מהם הצטרף לבכי. "אני כבר רוצה ללכת איתו יד ביד".

     

    כוננות משיח מתמדת

    האמונה הפשוטה של הילדים היא כמו סטירת בוקר טוב לפנים. הם מוכנים, הם בכוננות משיח מתמדת. אבל מה איתי? אני מאמינה, ואני יודעת שאני מחכה לו. אבל האם אני באמת מוכנה? בעצם, למה בכלל אני מחכה?

     

    בילדותי של שנות ה-80, עוד לפני עידן האינטרנט או טיסות סוף-השבוע, היו מלחשים ביראת כבוד על "הדוד העשיר מאמריקה". היה זה קרוב משפחה רחוק, שחוץ מסבא וסבתא, שמידי פעם נידבו פיסת מידע עסיסית אודותיו, איש לא ממש הכיר. הסיבה מדוע הענף המשפחתי שלו החליט להגר במקום לעלות ארצה נשארה חסויה, ובוודאי שאיש לא העז להכביר מילים כיצד צבר את ממונו.

     

    כשהגיע בדואר מכתב, חתום בבול אמריקני (שכל הילדים רבו עליו) - כולם נכנסו למתיחות. "הדוד מודיע שהוא מגיע לביקור בארץ", הופצה השמועה בטלפון השבור המשפחתי. מבצע כוננות להגעת הדוד החל: כולם סידרו את הבית, החליפו מצעים, קנו תפוזים או אבטיח, הכינו את האוכל עם הניחוח הכי יהודי, גיהצו את הבגדים - וחיכו.

     

    חיכו למימוש איזו הבטחה. הבטחה כי הביקור שלו ישנה סדרי עולם משפחתיים. וגם אם רחש חשש מתחת לפני השטח מפני סיבת הביקור, איש לא אזר עוז לשאול בקול מהי. שהרי כולם רצו לשאת חן בעיניו, לזכות בחסדיו, לחסות תחת מטריית הזהב שלו.

     

    העובדה שהוא הגיע מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, גרם למיצי קיבה שלנו לתסוס. מה מהשפע הקסום שלו ינשור עלינו? לטשנו עיניים במזוודה שלו, משתוקקים לראות אילו אוצרות חבויים בה, והאם בכול השפע הבלתי מושג הזה, יש גם משהו עבורנו?

     

    כמו הדוד המסתורי

    "הדוד העשיר מאמריקה" הוא המשיח - ואני ממש לא מדברת על אובמה או על הרבי מלובביץ' (להבדיל...)

    המשיח הוא חלק מהשורשים שלנו, אפילו אם לא ברור לנו לאיזה צד משפחתי הוא שייך. הוא הדוד המסתורי שאגדות וסיפורים התהלכו אודותיו. הוא חופן התקווה עתיקת היומין לפתרון כל בעיותינו, ולזמנים טובים יותר.

     

    שנים שאנחנו מחכים לבואו. שנים שהוא מבטיח שהוא או-טו-טו מגיע, ותמיד ברגע האחרון הוא מתעכב. אבל המשיח, שלא כמו הדוד, מגיע מארץ האין-סוף אלוקות. והשפע שהוא יביא עימו, יגרום לכל שפע אמריקני להיראות חיוור ודל. והאוצרות במזוודה שלו, יהפכו כל מתנה חומרית להיראות כתפלה וחסרת חן.

     

    אני לא צריכה לשאול האם אני מחכה לו. אני צריכה לשאול: האם אני עושה מספיק כדי שכבר יגיע? האם אני במצב כוננות? האם הכנתי את הבית? האם מירקתי את חדרי ליבי? ניקיתי אבק לא ראוי ושנאה שקיימת רק במחשבות האחרונות שלפני השינה? האם בוערת בי אהבת חינם?

     

    למה לו להגיע?

    אולי החלפתי שמלותיי והכנתי מיטתי, התחלתי לשמור שבת ולאסוף מצוות. אבל זה לא מרגיש מספיק.

    ואולי אני לא באמת מתכוננת, כי אני בטוחה שהוא יבטל את הגעתו ברגע האחרון? כמה לכלוך אני מטאטאת מתחת לשטיח במקום לנקות, בתקווה שהוא לא ימצא אותו?

     

    בתי המקדש נחרבו בגלל שחטאנו אחד נגד השני. חמדנו. גזלנו. רימינו. הרגנו. לגלגנו. בזנו. שנאנו בשביל לשנוא. 2000 שנה אחרי, כולנו יכולים לומר בכאב שמאום לא השתנה. השנאה קיימת, מבעבעת בתוכנו בלי מפריע בבתים, ברחובות, בבתי הספר ובמסדרונות הכנסת.

     

    אם לא נפסיק להסיט את פנינו בבושה נוכח השאלה האם עצרנו את השנאה; אם לא נדע מה להשיב לשאלה האם אנחנו עושים מספיק אהבת ישראל - למה שהוא ירצה להגיע?
  2.  

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים