מעמד הביניים נשחק: למי יש כסף לדייטים בימינו?
אני מתעקשת לשים את חלקי והוא לא מסכים. אני משאירה טיפ נדיב ומבטיחה לשלם בפעם הבאה, מאותתת שמבחינתי תהיה עוד פעם. אני רק מקווה שבפעם הבאה לא נעשה משהו יקר
דייט ראשון, פגישה עיוורת מאתר הכרויות. הבחור חמוד. יושבים בבר, מזמינים בירה, מדברים. הכוסות מתרוקנות והמלצרית ניגשת לשאול אם אנחנו רוצים להזמין עוד אחת. אם אסרב הוא עלול לחשוב שאני לא מעוניינת בו. אנחנו מביטים זה בזו ושנינו מזמינים כוס נוספת. בכך, אני בעצם משדרת לו שאני נהנית בחברתו וגם הוא לי. איזה יופי. החשבון עובר את 100 השקלים.
אני רוצה להכיר אותו, הוא מוצא חן בעיניי ואני לא רוצה שיחשוב שאני מחפשת ספונסר, כי אני לא. אבל אני לחוצה בכסף, בכך אין ספק. עם זאת, זה לא נושא שמעלים בשיחה בפגישות ראשונות.
אחרי הארוחה אנחנו מסתובבים ברחובות תל אביב בערב הקייצי ונהנים זה מחברתו של זו. הוא מלווה אותי הביתה ואנחנו נפרדים בנשיקה הראשונה שלנו. באמת כיף. אם הוא "האחד", זה שווה כל שקל.
בואו לדבר על יוקר הדייטינג גם בפייסבוק שלנו
הוא שואל אם בא לי לנשנש משהו. אכלתי בבית, אני לא אוהבת לאכול בלילה, ובעיקר – אין לי חשק להוציא 50 שקלים על צלחת צ'יפס רווית שמן, אבל אם שאל הוא בטח רוצה, ואם אומר לו שאני לא רוצה הוא עלול להתבאס לאכול לבד ולא יזמין רק בגללי, מה שעלול לפגום בהנאה שלו מהפגישה. "אם בא לך, נזמין בכיף", אני אומרת לבסוף. החשבון כבר מעבר ל-150 שקלים.
מגיע החשבון. אני מוציאה את הארנק ובאיזשהו מקום מקווה שיציע לשלם. זו תהיה אינדיקציה לכך שמצאתי חן בעיניו, או לחילופין, לכך שהוא לא קמצן. הוא מציע לשלם. אני מתעקשת לשים את חלקי והוא לא מסכים. אני משאירה טיפ נדיב ומבטיחה שבפעם הבאה אני אשלם. בדרך זו אני מאותתת לו שמבחינתי תהיה פעם באה. בתוכי אני מקווה שבפעם הבאה לא נעשה משהו יקר.
זווית גברית:
בלי לשים לב, הפכתי להיות "שוגר דדי" שלה
בץ בוגרשוב
בואו נהיה כנים - איפשהו אני נהנה להזמין אותה, משחק אותה איש העולם הגדול, משחרר קריצה סטייל זאב רווח וזורק את הויזה-סטודנט שלי על השולחן בנונשלנטיות. אבל חלאס, יש גבול. לשלם בלי סוף על בילויים עם בחורה נותן לך הרגשה שאתה יוצא עם, אהה, נערה עובדת
הוא מתקשר למחרת. אני שמחה. אנחנו קובעים להיפגש מבלי להגדיר תכניות מראש.
נפגשים. כיף לראות אותו ונראה שגם הוא שמח לראות אותי. "אני קצת רעב, בא לך לאכול?". לא בא לי, זה סתם יקר ומיותר ואכלתי לא מזמן, אבל הוא רעב אז נו, יאללה. נכנסים למסעדה. הוא מזמין מנה ראשונה ושנינו מזמינים עיקרית ושתייה. כשהכוסות מתרוקנות מזמינים שתייה נוספת. החשבון כבר מעל 200 שקל. אמרתי שאני אשלם, אבל ככה יוצא שאני משלמת הרבה יותר ממה שהוא שילם. והכסף, זה אותו כסף שאמור לשמש לתשלום ארנונה ומים וחשמל ושכירות. טוב, אבל הבטחתי. החשבון מגיע ואני מתעקשת לשלם. מציעה שהוא ישאיר את הטיפ. אין לו כסף קטן אז אני משאירה גם את הטיפ.
טוב, נו, אולי הבחור הוא אהבת חיי. אני לא אתן לכמה מאות שקלים להפריד בינינו.
אין מה לעשות, נצטרך לעבור עוד כמה פגישות עד שנתחיל להיפגש בבית, ובינתיים יש הוצאות.
עוד מבט:
להיראות קמצן, או להיות נדיב ולהתרושש מהר?
נילי גרוס
קשה לשקלל אהבה במונחים כספיים. זה מנמיך ומוזיל אותה. אבל מי שמשלם את המחיר הכלכלי הם לרוב הגברים. למה?
כעבור יומיים הוא שואל אם בא לי ללכת לסרט. הוא מזמין כרטיסים דרך האינטרנט, מה שאומר שהפופקורן והשתייה עליי. היום פופקורן ושתייה זה כבר 70 שקל, הרבה יותר מהכרטיסים אם אתה רוכש בכרטיס אשראי, אני יודעת. אבל לא נעים וזה לא הזמן להתחשבן.
פופקורן ושתייה זה כבר 70 שקל (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
הסרט נחמד, הפופקורן נחמד, והכי חשוב - הבחור נחמד.
אחרי הסרט אנחנו עדיין לא רוצים לסיים את הפגישה. הוא מציע שנשב לשתות משהו. עוד 120 שקל כולל טיפ לארבע בירות. הוא מציע לשלם, אני מתעקשת לשים חצי. הלכו עוד 60 שקלים.
בינתיים נחמד, יש תחושה של התחלה, אבל עדיין כלום לא ברור.
מתחילים להתנשק ואני לא רוצה להיסחף עם זה. רגע, עוד מוקדם, רק הכרנו.
אני רואה שהוא ממשיך להיכנס לאתר ההכרויות
נפרדים בחיוך. עד הפגישה הבאה שלנו שיחות הטלפון מתחילות לקרטע. הוא בעבודה, הוא עייף, אני רואה שהוא ממשיך להיכנס לאתר ההכרויות. נפגשים שוב לשתות משהו, יש קצת ריחוק. אני מתחילה להבין שזה לא זה. אני מרגישה לחץ מתון מצידו לכיוון האינטימי, כשבשבילי עדיין מוקדם. אני מכירה את התחושה הזאת, מין תחושת התפכחות מאכזבת, כשמתברר לי שהבחור בעצם לא רציני.
למחרת שיחת טלפון אחרונה. מאחלים זה לזה המון הצלחה בהמשך.
אני נכנסת שוב לאתר ההכרויות, צופה בפרצופים הזרים המוכרים לי כל כך, ומחליטה: בפעם הבאה שאני פוגשת בחור חמוד אנחנו נקנה בירה בקיוסק ונשב על ספסל. אין מה לעשות, מצבי הכלכלי לא מאפשר לי להוציא מאות שקלים רק על "אולי" בגלל ש"לא נעים". ועל פי מצב הבנים בשוק הנוכחי, שלעיתים עגום אף יותר מזה הכלכלי, פשוט אין טעם.
אני מקווה שהבחור שמתאים לי יבין. בסך הכל, כיף לא נמדד בכסף.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
