שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    איך מורן אייזנשטיין הורידה את הבטן אחרי הלידה?
    כשבעלה קנה לה שמלה קצרה במידה 36, מורן אייזנשטיין חייכה מבחוץ אבל רצתה למות מבפנים. הלחץ מהסביבה לחזור לגזרה שלפני ההריון שיגע אותה, עד שהחליטה בעצמה - חסל סדר בורקסים בלילה! צפו בה מתאמנת חודש וחצי אחרי הלידה

    בעלי הגיע הביתה עם הפתעה. "סתם רציתי לפנק אותך", אמר. איזה מתוק. חולת מתנות שכמוני לא מחכה רגע - זינקתי על הקופסה, פותחת סרט ועוד סרט כשכולי חיוכים. אבל לא לעוד הרבה זמן.

     

     

    בקופסה חיכתה לי שמלה שחורה, קצרה ומהממת. רק לצערי במידה 36. "וואו, איזו מדהימה", אמרתי ונישקתי אותו. אבל בפנים בא לי למות. "קניתי לך בשביל היום הראשון שבו נצא קצת יחד מהבית, רק שנינו", הוא הסביר. הזמנתי לנו מקום במסעדה שאת אוהבת, זאת שהכרנו בה. אז את באמת אוהבת את השמלה? אני אף פעם לא קולע לטעם שלך".

     

    לא רציתי לבאס אותו ואת הרצון שלו לקנות לי מתנות, אז בלעתי את הרוק והמשכתי לחייך. "בטח ממוש, מהמם. ממש תודה רבה", מלמלתי בעודי חושבת כמה בא לי להרוג את בעלי בזה הרגע, החוצפן הזה. למה הוא מביא לי שמלה במידה 36?! הוא באמת חושבת שחזרתי לעצמי, או שמנסה לרמוז לי כשארד במשקל?

     

    הנחתי את השמלה על המיטה, הסתכלתי עליה והתפללתי שהיא תיסגר עליי. אבל חתיכת שומן בצד של הירכייים גורמת לקונפליקט בין הריצ'רץ' לגוף שלי, ובינתיים בעלי צועק מבחוץ "נו, תראי איך היא עלייך". אני משקרת ואומרת שעוד לא מדדתי, כי אני מרדימה את הבייבי, הוא ממש לא רגוע היום.

     

    דבה, אבל לפניך

    זהו, נמאס לי. החלטתי שאני מוציאה סטיקר לרכב - "דבה, אבל לפניך", ואני הולכת לשים אותו בכל מקום שאמצע לנכון. על הרכב, על המראה בחדר האמבטיה, על הפרצוף היפה של בעלי, על המיטה ואולי אפילו אפתח את כישורי העיצוב שלי ואשים על חולצה שכתוב עליה מאחורה את הסיסמה שלי ומלפנים "אישה, 7 שבועות אחרי לידה".

     

    מאסתי בהתעסקות הזאת של לחזור למשקל הקודם, בלחץ, בעובדה שכל מי שאני פוגשת ברחוב מעז להגיד לי, בלי ששאלתי לדעתו בכלל, שיש לי עוד להוריד. באמת? לא שמתי לב. אני באמת לא רואה את עצמי במראה בכל בוקר ,תודה רבה לך שהסבת את תשומת לבי.

     

    בהריון אמרו לי כל הזמן שאני נפוחה, ועכשיו אחרי שילדתי והאוויר יצא סוף סוף מהבלון אחרי 42 שבועות, מצפים שאחזור לגזרה הקודמת תוך שנייה. בסדר, אני מודה שהישבן שלי ראה ימים יפים יותר, וגם הידיים לא נראות מי יודע מה נהדר - אבל זה מה יש!

      

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    בעלי מצא אותי בחדר השינה, נאבקת בשמלה ובריצ'רץ', והתהפכתי מיד לפוזה סקסית, כאילו עוד שנייה אפתיע אותו מוכנה ולבושה, כולל נעלי עקב. דווקא עכשיו הבייבי החליט לישון שינה עמוקה ולא להפריע, וכל כך בא לי לנענע קצת את הלול כדי שיתעורר ואוכל להגיד לבעלי "בוא לא נצא היום, התינוק ממש לא רגוע. אני לא יכולה להשאיר אותו לבד". אבל הקטן לא מראה סימני התעוררות.

     

    "אני נכנסת להתקלח!", צעקתי (אולי הוא בכל זאת יתעורר...), אבל כל מה ששמעתי בחזרה היה "תעשי את זה מהר, הזמנתי מקום לשמונה ואחותך כבר בדרך לכאן". באותו הרגע צץ לי רעיון: לבשתי את השמלה במידה 36, ועליה עליונית מהממת שקניתי באמסטרדם לפני שנתיים. הריצ'רץ' כבר היה תקוע לגמרי בשלב הזה, אבל הוספתי נעלי עקב אדומות ויצאתי להראות את התוצאה. "נו, מה אתה אומר? יפה?", שאלתי. "לא יודע אם הצעיף הזה מתאים", הוא אמר. "זה מתאים בול, כאילו תפרו את זה יחד", ניסיתי לשכנע. "טוב, יש לזה קטע", הוא התרצה, ואני נשמתי לרווחה (עד כמה שיכולתי לנשום).


    אולי יציל אותה מהשמלה. מורן והתינוק עושים כושר

     

    בלי ביסלי באמצע הלילה

    ארוחת הערב הייתה מהממת ורומנטית, למרות שהיה נורא חם בחוץ ואני הייתי תקועה עם צעיף ארוך. למחרת קמתי מוקדם (כאילו שיש לי ברירה עם ההשכמה היומית בחמש בבוקר), והחלטתי שאני חוזרת לגזרה. זהו זה, דיאטה. אין יותר ממתקים, בורקסים, ביסלי בצל באמצע הלילה. בראש דמיינתי את המנגינה מהסרט "רוקי" עם סילבסטר סטאלון, לבשתי את מיטב בגדי הספורט שלי שהעלו עובש, לקחתי את הבייבי וצעדתי למכון הכושר, בתקווה שגם הפעם הוא לא יתעורר וייתן לי לפחות חצי שעה על האופניים.

     

    אבל מחשבות לחוד ומציאות לחוד, ואותו לא מעניינות השטויות של אמא שלו והרצון שלה להיות חטובה שוב. אומרים בכלל שתינוק רואה רק אחרי 40 שבועות, אז שלא ייבהל וימצא פתאום אמא עם עודף משקל, שיער נושר ופיגמנטציה על הפנים. אז טוב שזה ככה, חשבתי לעצמי, והמשכתי לדווש תוך כדי נענוע של העגלה - בדיוק כמו שאני עושה אהבה בימים אלה, אבל יותר קל.

     

    ואז מישהו כיסה את העיניים שלי עם הידיים שלו ואמר "נחשי מי!". איך אני שונאת את זה... ממש כמו בגן. ובכן, ניחשתי. זה היה אבירם, מאמן הכושר שלי שלא ראיתי כמעט שבעה חודשים. הוא כבר פתח את היומן ואמר "נו, מתי קובעים אימון? נקרע אותך כמו בימים הטובים". כן, רק שכחת פרט אחד קטן, אבירם. בימים הטובים שבהם יכולתי לעבור אימונים מפרכים הייתי לפני חתונה, בלי ילד ועם עודף אנרגיה. בלית ברירה קבעתי אימון, ובינתיים לבייבי נמאס להיות בעגלה. צודק. למה להישאר בעגלה אם אפשר על הידיים?

     

    חשבתי שאימון של פחות מ-40 דקות לא שווה, אז פשוט שמתי אותו עליי והמשכתי לדווש, צוחקת על עצמי ומבקשת מהמאמן השני שיצלם, כי מי יאמין לי?!

     

    כשבעלי חזר בערב הביתה, בזמן שקילחתי את הקטן, הוא הושיט לי את השמלה השחורה במידה 36. "תראי, הריצ'רץ' שלה הרוס". "כן", אמרתי, "איזה באסה. כשחזרנו אתמול בערב היא נתקעה בעגלה ונקרעה. בעוד שלושה חודשים אלך לתופרת לסדר אותה". וחייכתי אליו, אופטימית שכמוני.

     

    מורן אייזנשטיין, שחקנית, סופרת ומקימת האתר "אימוש - מועדון האמהות הראשון בישראל ", נשואה לינאי ואמא של אריאל


     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מצפים שתחזור לגזרה הקודמת. מורן אייזנשטיין
    צילום: דני מילר
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים