שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    צילום: gettyimages

    11 בספטמבר: הוליווד מנסה לצאת מהטראומה

    דימויי החורבן של אסון התאומים נראו כאילו נלקחו מסרט אסונות רב תקציב. אולם מאז שהמציאות עלתה על כל דמיון, הפך הטיפול בטראומת 11 בספטמבר למאופק יותר. ארז דבורה על תהליך ההתאוששות של הקולנוע האמריקני בעשר השנים האחרונות

    מתקפת הטרור של ה-11 בספטמבר היתה לא רק פעולה רצחנית בהיקף חסר תקדים, אלא גם אירוע אסתטי עצום מימדים. מטרתו העמוקה של טרור אינה רק פגיעה בגופם של הקורבנות, אלא ניסיון לזרוע פחד באוכלוסיה.

     

     

    חווית הדז'ה-וו של אלו שצפו באימה במגדלים הקורסים נבעה מהתחושה כי הטרוריסטים הצליחו לממש במציאות את פנטזיות החורבן ההוליוודיות. הקולנוע האמריקאי מצא עצמו מתחרה בדימויי הזוועה, וכפי שהצבא האמריקאי נדרש לפעול כנגד התוקפים, כך חיפש הקולנוע דרך לנצח במלחמת הדימויים.

     

    פיגוע הענק בניו יורק. עולה על כל דמיון (צילום: AP) (צילום: AP)
    פיגוע הענק בניו יורק. עולה על כל דמיון(צילום: AP)

     

    יש להפריד בין ההתרחשויות הקשות ביום בו בוצעה המתקפה, והתהליכים הפוליטיים והצבאיים, בתוך ומחוץ לארצות הברית, בחודשים ובשנים שאחריה. אובדן הדרך של האמריקאים במזרח התיכון נבחן בסרטים כמו "סוריאנה" (2005), "הממלכה" (2007), ו"גוף השקרים" (2008). ביקורת חריפה על הברוטאליות האמריקאית הוצגה ב"Redacted" של בריאן דה פאלמה מ-2008. השבר של החיילים השבים הביתה ב-"בעמק האלה" (2007) של פול האגיס.

     

    מספרם המועט של סרטים אלו והזמן הניכר שחלף בין פריצת המלחמות והתגובה הקולנועית מעידים על הבלבול בנוגע לדרך בה ניתן לטפל בנושאים אלו במסגרת מסחרית. אך הססנות זו קצת מטעה. האירועים שבאו בעקבות ה-11.9 הדהדו כבר קודם לכן, ולאורך כל העשור, בסרטים שהצליחו להמירם לדימויים ופרטים עלילתיים בסרטים ז'אנריים מובהקים.

     

    האח הגדול מאמריקה

    החשש ממנגנוני הפיקוח והשליטה שנוצרו בעקבות ההערכות החדשה והפולשנית משהו של מנגנוני הביטחון האמריקנים ("Patriotic Act") הדהדו בסרטים המציגים את עוצמתה המאיימת של טכנולוגיות המעקב שבידי הרשויות האמריקאיות ("לכודים ברשת", 2008).

     

    מי מושך בחוטים? "המועמד ממנצ'וריה" של ג'ונתן דמי

     

    תיאוריות קונספירציה לגבי יוזמי ההתקפה ומניעיהם תרמו לפריחה מחודשת של מותחן הפרנויה ("המועמד ממנצ'וריה" של ג'ונתן דמי מ- 2004). תחושות הפגיעות והזעם עובדו בעשרות סרטים הסובבים סביב נקמה (למשל, "מיסטיק ריבר" ו"קיל ביל" – שניהם מ-2003). 

     

    "Homecoming". החיילים חוזרים בארונות. ויוצאים מהם

     

    הרקב שפשה בחברה האמריקאית קיבל גילום פיזי מעוות בסרטי זומבים ("Homecoming" של ג'ו דאנטה מ-2006 ראוי לציון מיוחד). יש גם זיקה מוחשית בין דימויי הזוועה של המלחמה (כולל אלו שבוצעו ע"י האמריקאים) לטרנד חדש בז'אנר האימה, המכונה בלעג torture porn ("פורנוגרפיית עינויים"). סרטי "המסור" וסדרת "הוסטל" למשל, הם רק בבחינת קצה הקרחון.

     

    אך מה לגבי אירוע הטרור עצמו? הניסיון לטפל באירועי ה-11.9 - כלומר באותן טיסות, התרסקויות, ניסיונות חילוץ וקטל המוני, הציב אתגר לא פשוט. כיצד ניתן לעבד רצח המוני שהתרחש במציאות, טראומה לאומית שפצעיה רחוקים מלהגליד, לסוג של בידור?

     

    "פגיעה היקפית" של שוורצנגר. נדחה כדי לא לפגוע ברגשות הציבור

     

    בטווח הזמן המיידי לאחר ההתקפה, ניסו האולפנים להימנע מהצגת אירועי טרור אנטי-אמריקאי. עלייתו למסכים של "פגיעה היקפית", סרט של ארנולד שוורצנגר שבמהלכו מוצג פיגוע טרור על אדמת ארצות הברית, נדחתה מתחילת אוקטובר 2011, לפברואר 2002. אם אירוע בדיוני לחלוטין נתפס כרגיש מדי, על אחת כמה וכמה שהטיפול הישיר באירועי ה-11.9 חייב איפוק וזהירות.

     

    אין פלא איפה שהניסיון המשמעותי הראשון לטפל בנושא אינו יוזמה אמריקאית. "01'09"11" (2002) הוא הפקה בינלאומית שבה 11 במאים מכל רחבי העולם הציגו את הפרספקטיבה שלהם לגבי מה שהתרחש. כל יוצר היה אחראי לסרט קצר שאורכו 11 דקות, 10 שניות ועוד פריים בודד.

     

    11 במאים בעקבות 11 בספטמבר. פרויקט "11'09"01" 

     

    חלק מהסרטים ביקרו במרומז או במפורש את המנטליות האמריקאית (סמירה מחמלבאף מאירן, יוסף שאהין ממצרים ובעיקר קן לואץ' הבריטי), חלקם בחנו את תרבותם שלהם באופן ביקורתי (עמוס גיתאי הישראלי ושוהי איממורה היפני) או עסקו בדרך מיופייפת (קלוד ללוש הצרפתי) או באופן רב השראה (אלחנדרו גונסאלס אינוריטו המקסיקני) בדימויי החורבן מיום המתקפה.

     

    ב-2002 שילבו שני יוצרים שעבודתם מזוהה עם ניו-יורק – ספייק לי ומרטין סקורסזה - את האסון בסרטיהם. ב"שעה ה-25" עסק לי בחשבון הנפש של סוחר סמים לבן (אדוארד נורטון) ביום החופש האחרון, לפני שייכנס לשבע שנות מאסר. הלך הרוח הפטאליסטי בחייו של אדם שספק אם יש לו עתיד, מהדהד במראות העיר הפגועה שבה הוא מתהלך לאורך הסרט. קרני האור העולות אל השמים במקום בו היו המגדלים, הכרזות ברחבי העיר המציגות תמונות של נעדרים ולוחות הזיכרון לקורבנות. לי נמנע מעיסוק בתכנים פוליטיים למען הרהור אקזיסטנציאליסטי באופיו.

     

    סקורסזה נוגע בשורשי הפשע של התפוח הגדול ב"כנופיות ניו יורק"

     

    ב"כנופיות ניו יורק", מרטין סקורסזה עסק בשורשי האלימות הניו-יורקית במלחמת הכנופיות בין "המקומיים" והמהגרים האירים באמצע המאה ה-19. שפיכות הדמים של העבר מתחברת בסוף הסרט לדימויי ניו-יורק המודרנית, זו שנוצרה בעקבות האירועים המתוארים בסרט. אך זהו גם רמז לכך שהאלימות - יוצרת או מחריבה - לעולם אינה נעלמת מרחובות עיר זו. הצגת מגדלי התאומים בתוך הקשר זה מהווה מסר פוליטי, אך הוא מעורפל למדי באמירתו.

     

    מגיעים לשורש העניין

    לטיפול הישיר באירועי ה-11.9 הגיע הקולנוע ההוליוודי רק ב-2006. באותה שנה יצאו שני סרטים של במאים מהשורה הראשונה: ב"מגדלי התאומים" עסק אוליבר סטון בניסיונות החילוץ ההרואיים, וב"טיסה 93", יצר פול גרינגראס דוקודרמה המשחזרת את האירועים על אחד המטוסים שנחטפו ב-11.9.

     

    אפילו אוליבר סטון שומר על איפוק. "מגדלי התאומים"

     

    סטון הידוע בנטייתו הפוליטית לשמאל, ובדרך הלא מעודנת שבה הוא חובט בצופים את מסריו, יצא מגדרו בניסיונו ליצור סרט המכבד לא רק את כוחות הביטחון והשיטור שסיכנו את חייהם, אלא אפילו את הנשיא המכהן ג'ורג' וו. בוש. בהתחשב בדעותיו הקיצוניות הכוללות חיבה למנהיגים מפוקפקים כמו יאסר עראפת, פידל קאסטרו והוגו צ'אבס, פטריוטיות לא צפויה זו ממחישה שאפילו הוא הבין את הזהירות המופלגת הנדרשת בעיסוק באירועים אלו.

     

    "טיסה 93" אמורה היתה להתרסק על גבעת הקפיטול, אך מאבקם של הנוסעים בחוטפים מנע, במחיר חייהם, את הצלחת המזימה. גרינגראס הוא בריטי אך עמדותיו הפוליטיות הביקורתיות כלפי המדיניות אמריקאית ניכרות בעבודותיו האחרות – הסרט השני והשלישי בסדרת ג'ייסון בורן, ובסרט המלחמה המתרחש בעיראק "Green Zone".

     

    לא עוד טיסה שגרתית. "טיסה 93" של פול גרינגראס

     

    בדומה לסטון, גם גרינגראס יצר ב"טיסה 93" סרט שהוא במהותו הרואי ופטריוטי. השילוב בין עבודה של שחקנים מקצועיים עם כמה מפקחי הטיסה שנטלו חלק באירועים האמיתיים, והדיאלוגים המתבססים על רשומות ועדויות יוצרים תחושה של דיוק מקסימאלי בהצגת האירועים. הנוסעים אכן פעלו בגבורה, והאיפוק בעבודת הבימוי של גרינגראס מאפשר לנו להכיר בכך מבלי שנחוש כי מבוצעת עלינו מניפולציה רגשית.

     

    סנטימנטליות חסרת רגישות

    השלב השלישי מופיע בשנים האחרונות ובהדרגה, ובו מופגנת נכונות להשתמש באירועי ה-11.9 כמניע להתנהגות הדמויות או כסימן קריאה בסופו של סרט. במבחן התוצאה סרטים אלו מעוררים מידה ניכרת של אי נוחות.

     

    כך למשל אדם סנדלר כגיבור של "שמור עלי" (2007) - רופא שינים במצב פוסט טראומטי, חמש שנים לאחר ששכל את אשתו ובנותיו במתקפת הטרור. מצבה של הדמות מאפשר לתת ביטוי "ריאליסטי ומנומק" לפרסונה הילדותית-אגרסיבית של סנדלר המוכרת מתפקידיו הקומיים. הקשר הנוצר מחדש בינו לבין חברו מימי הקולג' מאפשר לו להתחיל לנוע לעבר החלמה, אך גם להציל את החבר מכניעה לדשדוש של נישואים ועבודה אליו הוא נקלע בחייו.

     

    אחים בנשמה אחרי אסון התאומים. "שמור עלי" עם אדם סנדלר

     

    ב"זיכרי אותי" (2010) השימוש הנצלני באירועי ה-11.9 כבר הופך לראוי לכל גנאי. רוברט פטינסון מגלם בן עשירים מנוכר מאביו המתאהב בצעירה מבית פשוט. לשניהם יש טראומות בעברם המשפחתי, ושניהם מוצאים נחמה זה בזרועות זו. כל זה מוביל אל טוויסט בסופו של הסרט, שבו האהבה הופכת לטרגית עם מותו של הגיבור היפה באסון המגדלים. כנראה שהניסיון להשיג אפקט אמוציונאלי רומנטי בנוסח "סיפור אהבה" (1970) מצדיק אובדן כל בושה מצידם של היוצרים.

     

    יש לקוות כי העיבוד שיעלה בסוף השנה לספרו של ג'ונתן ספרן פויר "קרוב להפליא ורועש להחריד" (על ילד בן 9 שאיבד את אביו באסון) יצליח לנהוג בזהירות המתבקשת במחוזות רגישים אלו.

     

    מעבר לשלושת שלבי העיבוד של הטראומה – המרומז, הפטריוטי והסנטימנטלי - התקיים לאורך העשור עיבוד של דימויי המתקפה במישור הפנטזיה. לדימויים אלו יש הכוח להעלות רעיונות מטרידים, אך גם לבטא חוסר רצון להתמודדות בוגרת עם האירוע, מקורותיו והשלכותיו.

     

    "מלחמת העולמות". החייזרים באו מהחלל החיצון, לא מהמזרח התיכון

     

    ב"מלחמת העולמות" (2006) השתמש סטיבן שפילברג במאגר הדימויים שנחרטו בתודעה (מטוס מרוסק, אנשים מכוסים באבק לבן), כחלק מעיצוב השפעת המתקפה החייזרית על בני האדם. ב"שומרים" (2009) חורג זאק סניידר מהסיום המקורי בעבודת הקומיקס של אלן מור ודייב גיבונס, לטובת סוף שבו מתפוצץ מטען גרעיני בתוך ניו-יורק. סוף שלא רק מזכיר באופן ברור את מתקפת הטרור, אלא גם יוצר קשר בין האירועים בעלילת הסרט לטענות הקונספירטיביות שעלו לאחר המתקפה.

     

    "הנבואה". לו"ז האסונות של ניקולס קייג'. גם ה-11.9 בפנים

     

    על כל אלו מתעלה אלכס פרויאס בסרטו "הנבואה" (2009), שבו מגלם ניקולס קייג אסטרופיזיקאי אלכוהוליסט ומדוכא לאחר מות אשתו. הוא מגלה כי המספרים של התאריך ומספר הקורבנות באירועי ה-11.9 הם המפתח להבנת הקשר בין אסונות המתרחשים ברחבי בעולם. מסתבר שדברים לא מתרחשים ללא סיבה, והכל ידוע מראש. אין הכוונה לאירועים גיאו-פוליטיים, או למסלול הפתלתל המוביל מהאחים המוסלמים והמוג'הדין האפגני לאל-קעידה ולפיגוע הטרור.

     

    יש כאן משמעות עמוקה הרבה יותר – צופן אלוהי אפוקליפטי, כוונת מכוון שזיהויה מזמן מפגש עם מלאכים/חייזרים, ופרספקטיבה שממנה הצלת הילדים הטהורים יכולה להיות מנחמת גם אם כל המין האנושי מושמד. כנראה שגם זו דרך להתגבר על הטראומה.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: איי פי
    התאומים בוערים. אסון טראומטי
    צילום: איי פי
    לאתר ההטבות
    מומלצים