שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    עדיין מחכה לך, זר גבוה ומסתורי

    "לפלרטט זה כמו לרוץ, כמו לצייר. זה מצריך כושר. יש סיכוי שאם אצא איתו, הוא יהיה המדרגה הראשונה בגרם המדרגות, הלא ארוך מדי שלי, שבקצהו מחכה לי אהבת אמת". הילי עמנואל על סיפור אהבה קצר עם ניחוח ירושלמי

    הפגישה הראשונה הייתה היסוס מבחינתי. ברור היה שהוא ממש לא מתאים לי, או כמו שאמרה חברתי הטובה ביותר בהגזמה פראית, "הוא לא בן אדם".

     

    הוא לא אינטלקטואל, אין סיכוי שהוא מסוגל לגרום למוח שלי להזיל ריר, ולא נראה לי שהוא יצליח לחמם את הלב שלי למצב של גלידה ביום קיץ קליפורני לוהט. הוא בן 22. אומנם עם זיקה לציור, אבל רחמנא ליצלן, הוא עובד בתור שליח!

     

    למה לא בן אדם? תנו לשליחים לחיות (איור: הילי עמנואל) (איור: הילי עמנואל)
    למה לא בן אדם? תנו לשליחים לחיות(איור: הילי עמנואל)

     

    סיפורי אהבה בערוץ יחסים:

     

    פלרטוט מצריך אימון. כמו ציור

    מזמן לא יצאתי לדייט. אפשר לומר שלקחתי מעיין הפסקה, זמן לאסוף את הפרגמנטים של ההוויה למשהו קוהרנטי, שאוכל לרוץ איתו קדימה. בחורים זה כל כך הסחת דעת. לפלרטט זה כמו לרוץ, כמו לצייר. זה מצריך כושר.

     

    יש סיכוי שאם אצא איתו, הוא יהיה המדרגה הראשונה בגרם המדרגות, הלא ארוך מדי שלי, שבקצהו מחכה לי זר גבוה ומסתורי עטוף בז'קט קטיפה, מדיף מריח של ים ובעל מוח של אין סוף. 

     

    בסוף גרם המדרגות מחכה הזר המושלם שלי (איור: הילי עמנואל) (איור: הילי עמנואל)
    בסוף גרם המדרגות מחכה הזר המושלם שלי(איור: הילי עמנואל)
     

     

    תנו לי לצייר לכם את הפגישה השנייה: נפגשנו בסביבות 11 בלילה. הוא בדיוק סיים לעבוד, ואני בדיוק סיימתי לשבת עם שתי חברות חדשות בפאב קטן וחמוד בירושלים. חצי השעה הראשונה כללה מבוכה גדולה, כוס לבנה של יין, חצי ליטר גולדסטאר, שני שוטים של בושמילס, ושמלה אחת קטנה עם רוכסן מקדימה ולכל האורך.

     

     

    על המבוכה התגברתי וקצב הפגישה הכתיב שנעבור מקום. מפאב קטן וחמוד עברנו לפאב אפלולי, חצי תת קרקעי. אני מרגישה טוב אפילו ממש טוב. זה לא רק אדי האלכוהול, זה לא רק הבחור שפוער אלי עיניים רעבות, זה לא רק חברות חדשות והתגברות קלילה על מבוכה, זה הכול ביחד.

     

    הוא הלך להביא לנו משקאות, ואני בינתיים פוגשת המוני פרצופים מוכרים ואהובים משכבר הימים. הבחורון חוזר, הוא עומד מעט מאחורי - כאילו נותן לי לנהל את המופע. אני יודעת שאני נראת טוב ואני מרשה לעצמי להיות שקועה ברבבות של שיחות נרגשות. הבחורון שם ואני יודעת שהוא אוהב את מה שהוא רואה. כן, כן, תקראו לי שטחית , אבל להראות טוב זה מבחינתי כמו ללבוש את הגלימה של סופרמן.

     

    הילי והגלימה של סופרמן (איור: הילי עמנואל) (איור: הילי עמנואל)
    הילי והגלימה של סופרמן(איור: הילי עמנואל)

     

    הגיע הזמן שוב לעבור מקום, לשמור על קצב "חווייתי", לתת מקום לבחורון. הוא באמת חמוד. שנינו מעט מבושמים ושמחים. אני חושבת שהחזקנו ידיים, ובלי שום דאגה בעולם שתחדור את נעימותו של הרגע הזה - התחלנו ללכת.

     

    הוא גר אצל ההורים, גם אני, ועדיין לא התנשקנו. אנחנו מדברים ומדברים והמילים עצמן לא נרשמות. אני שיכורה לחלוטין מהסיטואציה, מאיך שאני משתקפת מעיניו כבחורה מלאת ביטחון שמדברת עם מי שהיא רוצה ואומרת כל מה שהיא רוצה.

     

    היינו כחולמים

    בלי לשים לב עברו כבר שני קילומטרים והגענו לפתחו של גן הפעמון. מדרגות אבן משתפלות למטה מחופות מהצדדים וקצת מלמעלה ויסטריה סינית מטפסת. אנחנו נשכבים על האבן, מסתכלים למעלה על ירח השוכן בדיוק בין אשכולות סגולים, ומדברים בלחש.

     

    נהייתי רעבה, אז אנחנו מחליטים לקום. אני בתוך עמק רפאים. רק הבורגרס-בר פתוח. אנחנו קונים צ'יפס עבש וממשיכים בהליכה. אנחנו מגיעים למוזיאון הטבע, ומוצאים את השער פתוח. השעה כבר שלוש לפנות בוקר.

     

    כמו באגדות, מחכה לנו שם אוהל בקלאסה עשוי מבד רקום, תלוי בעבודת יד מעץ מלמעלה, ומוחזק בחבלים. אנחנו מחליפים מבטים ונכנסים פנימה. הוא מתקלט לנו "ולווט אנדרגראונד" מהאייפוד שלו. הסאונד גרוע והאווירה בכל זאת הופכת חושנית. שקית הצ'יפס לאחר כבוד עוברת בנימוס לחתלתול שמגרגר בחוץ.

     

    הקרקע עשויה גזירי עץ חמים. רוכסן השמלה ניפתח לכל האורך, האוהל מתנפנף קלות ברוח הנעימה. הבלחות אור ירח, חולצה יורדת, מחזה גדול, שחום ונעים. "אם זה לא אמיתי, בבקשה תלכי", הוא לוחש לי אחרי שהתלבשנו, ולא אגזים אם אומר שהיינו כחולמים. התרגשתי ממילותיו. הן עשו לי נעים וקרוב.

     

    כמו באגדות. אוהל מבד רקום (איור: הילי עמנואל) (איור: הילי עמנואל)
    כמו באגדות. אוהל מבד רקום(איור: הילי עמנואל)
     

     

    כישלון ידוע מראש

    נפגשנו אולי עוד ארבע פעמים אחרי הפעם הזו, ציירנו יחד תמונות של גופים ערומים, שכובים על קרקע של מה שהייתה בריכת אבן ועכשיו היא מכוסה בפרחים. בשל סיבה שאינה ברורה לי, הוא התעקש להפגיש אותי עם החברים שלו.

     

    יש הבדל בין אינטימיות חושנית עם בחורון בין 22 לבין לשבת בחבורה של משוחררים צעקניים ומעט דביליים, ובקיצור – "הראה לי מי הם חבריך ואומר לך מי אתה" - לא ממש עשה עמו חסד. זה באמת לא יכול היה לעבוד. הרי הוא קטן מדי בשבילי. נכון, הוא מקסים, קרו מקרים מעולם, יש באמתחתי קשרים שכבר חרגו מהסטטוס קוו הזה, אבל, לא.

     

    שבועיים אחרי שנפגשנו עברתי לגור ברחובות. בלילה הראשון חשבתי עליו בלי הפסקה. הוא סימס, צלצל כמה פעמים, הסתכלנו יחד על הירח - הוא מירושלים אני משכונת אפריקה-ישראל-רחובות. אבל בלב ידעתי שזה נגמר.

     

    הקלות הבלתי נסבלת של הקיום

    למחרת יצאתי לתור את העיר בחצאית ומטפחת כחולה עם פרחים לבנים, שליפפתי על החזה. חזיונות הפריפריה הקצינו לי ללא משוא את חוסר המשמעות המוחלט שבקיום. בית אחר בית, אחר פרחה אחר פסאודו שאנטי. אפילו לא היפסטר אחד לרפואה. אני חושבת על הכלום, אני חושבת על הבחורון - מה שמיד מעלה בי שוב את הכלום. אני נדהמת מאיך תמונות כל כך יפות כמו הפגישות שלי עם הבחורון יכולות להיגמר בצורה כל כך נונשלנטית.

     

    חברתי הטובה מתקשרת בדיוק בזמן הנכון. אוזן קשבת הייתה כל מה שהיה צריך כדי לפרוץ את סכר הדמעות העדין. התיישבתי בבית קפה באמצע הדרך, וסימנתי למלצרית ההמומה מעט בתנועות של משיכות אף מטפוריות: "בבקשה, ערמה עצומה של מפיות".

     

     

    כשיבשו הדמעות ושלום נאמר לטלפון, הרמתי מבט מעט מאושש והתחלתי להסתכל באופן מעט יותר חיובי על הסביבה. פלרטטתי קלות עם העובדים בבית הקפה, כשניגש אלי בחור נאה ואמר שכבר הרבה זמן שהוא רוצה לדבר איתי.

     

    אולי רחובות לא כזאת גרועה אחרי הכול, עוד לא החלטתי. החלפנו טלפונים, ניראה היה שזה מאוד משמח אותו, ואני חזרתי ודי במרץ לטפס במדרגות. מי יודע, אולי הערב כשניפגש, אני אריח ים והוא ילבש ג'קט קטיפה.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים