שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    התייחסו אלי כמו אל חתיכת בקר

    צעקות, דחיפות, סלקציה והשפלה של המשתתפים הם רק חלק מהקשיים שנאלצה אילנה ברודו לעבור במה שהיה אמור להיות 'חוויה של פעם בחיים'. ספנסר טוניק עדיין מוכשר בעיניה, אבל את הלקח שלה היא למדה. תגובת המארגנים: "אנחנו מצטערים שהכתבת לא נהנתה"

    אני לא אוהבת להתלונן. אני גם לא אוהבת להודות בטעויות שלי בפרהסיה, אבל כנראה שאין לי ברירה. אחרי כל היח"צ שעשיתי לאירוע ספנסר טוניק בים-המלח, החשיפה האישית והראיונות המרובים בתקשורת המקומית והעולמית, אני מתביישת. אני מרגישה נבוכה, פגועה ויותר מכל - מנוצלת, לאחר שחוויתי את אחד הלילות הקשים והמגעילים בחיי.

     

    עירום בערוץ יחסים:

     

     

    לפני שאפתח בביקורת נוקבת כלפי צוות ההפקה הישראלי של הצלם ספנסר טוניק, חשוב לי לציין שהחוויה לא הרגה את הנטוריסטית שבי. העירום מבחינתי היה עניין שולי במחדל, ולא מה שהפריע לי באותו לילה ובוקר קשים מנשוא. גם גישתי לאומנות באשר היא לא השתנתה – אני עדיין תומכת ביצירות מסוג זה, כל עוד הדוגמנים זוכים ליחס אנושי.

     

    דחיפות, עיכובים וסנדוויץ' ב-25 שקלים

    בשעת לילה מאוחרת ביום שישי, ארזנו אני, בעלי וחברתי ד' את תיקינו ונסענו לתל-אביב, לנקודת האיסוף במחלף ארלוזרוב. ההתרגשות הייתה רבה. שילמנו מבעוד מועד 150 שקלים לאדם עבור ההשתתפות, אך הנחנו שכסף זה ישמש להפקת האירוע ובין היתר יושקע בנו, הדוגמנים האמיצים.

     

    בחצות הגענו למקום, וכמובן שלא הייתה ברירה אלא לחנות בחניון בתשלום. עוד 20 שקלים שנוספו להוצאות ששילמנו עד כה. במקום המתינו בעמידה וצפיפות מטורפת עוד כמה מאות אנשים. הופתענו מההיענות הרבה, וחיפשנו מקום להמתין ללא דוחק עד אשר נועלה לאוטובוס.

     

    למרות שזמן היציאה הנקוב היה אחת לפנות בוקר, אחרון האוטובוסים (שלנו) יצא רק לקראת השעה שלוש. בילינו שלוש שעות בעמידה והמתנה, כשכל ניסיון להתרחק מעט מההמון בשביל לנשום חמצן הרחק מהמעשנים, זכה לצרחות מצד המאבטחים: "תחזרו מאחורי הגדר!". התלבטתי בין חיקוי של פרה אבודה לבין אריזת החברים והתיקים ושיבה הביתה. היה לי חבל על 450 שקל, אז בחרתי לחכות עוד, מה שהתברר כטעות.

     

     

    האוטובוס שלנו, מספר 13, הגיע למקום אחרי שרוב האוטובוסים האחרים מכל הארץ כבר הגיעו. לנו לא המתינה אף קבלת פנים, וגם חבילות השי בהן זכו המשתתפים (כובע עם לוגו האירוע וסט קרמים מים המלח מטעם הספונסרים של האירוע, חברת הקוסמטיקה -417), נשמרו רק עבור מי שנדחף בכוח לאחד האוטובוסים הראשונים.

     

    עבור מי שהיה מנומס וסובלני – לא נותר דבר, ואפילו חברי צוות לקבל את פנינו לא היו, פרט לאחד שזירז את ירידתנו לחוף באמתלה שספנסר רוצה להתחיל. אז רצנו, עם התיקים והכול, במורד השביל. לרוץ עם נעלים היה עוד בסדר, אבל כשירדנו למים לצרכי הצילום, עשינו זאת יחפים תוך דריכה על אבנים חדות וגבישי מלח שפצעו את רגלינו עד זב דם. אחדים נזקקו לעזרה ראשונה כי דיממו יותר מדי. הרוב פשוט התקשו לעמוד בקצב שדרשו אנשי ההפקה בתנועה ממקום למקום. הרגשתי שאני הולכת על סכינים.

     

    מי השתייה שהבאנו מהבית נגמרו עוד בתל-אביב, מזל שצוות ההפקה השכיל לספק מים מינרלים למצטלמים. בעלי האהוב טרח והכין כריכים (וירקות שטופים), שהאכילו בסופו של דבר חצי אוטובוס כי להפקה לא היה אינטרס לספק לנו מזון בחינם. אחרי שעות ההמתנה והנסיעה, גילינו שהמזון היחיד המוצע לנו במקום הוא כריכים עצובים למראה שללא ספק ראו ימים טובים יותר, ומחירם לדוגמנים הרעבים היה לא פחות מ-25 שקלים. חולצה אגב, נמכרה ב-80 שקלים נוספים.

     

    מאחר והבאנו עמנו כסף, תעודה מזהה (כי חייבו להביא אחת) וטלפון נייד, אחת הדאגות הייתה מה יהיה על חפצינו בעת שנצטלם. ההנחה שבאמצעותה הרגעתי את חברי, לפיה "זו לא הפעם הראשונה שעושים צילום עירום המוני של ספנסק טוניק, ובטח תהיה שמירת חפצים' - הצחיקה את ההפקה. התיקים שלנו עם הארנקים, נותרו מיותמים על החוף מבלי שאיש ישמור עליהם.

     

    סקרנים שגנבו את המרחב האווירי (צילום: ירון ברנר) (צילום: ירון ברנר)
    סקרנים שגנבו את המרחב האווירי(צילום: ירון ברנר)
     

     

    "הרגשתי מחוללת"

    ברגע שהשלנו בגדינו, שמענו את הזמזום המרגיז של המטוסים הקלים. לא לגמרי ברור אם מדובר במחדל של המועצות המקומיות או סתם מציצנים, אבל אני ספרתי לא פחות מחמישה טרקטורונים מעופפים ושני מטוסים קלים שחגו מעלינו וחלפו מטרים ספורים מעלינו כשצפנו 1,000 איש על פני המים אל מול מצלמתו של טוניק.

     

    הרגשתי מחוללת. איזו חוצפה יש לזרים האלה לבוא ולחדור לפרטיותם של מי שבחר להיות חלק מהמיצב הזה, ואיזה חוסר אחריות מצד ההפקה לא לדאוג לסילוקם של אלה? לא באתי להיות אטרקציה תיירותית למיני מציצנים. באתי לעשות אמנות. הרגשתי שעבור אנשי ההפקה אני שק של מזומנים, ואילו עבור המציצנים אני סט של ציצים ותחת ששווה לבהות בהם. זה פוגע ומעליב אותי כאישה וכנטוריסטית. אגב, באירועי הקהילה הנטוריסטית זה לא היה קורה.

     

    יצירת אמנות או ניצול לאור יום? המיצב של ספנסר (צילום: ירון ברנר) (צילום: ירון ברנר)
    יצירת אמנות או ניצול לאור יום? המיצב של ספנסר(צילום: ירון ברנר)
     

     

    סלקציה בעירום מלא

    אחרי שני הסטים הראשונים, במהלכם התעלפו כמה בנות והוצאו מהצילום, הגיע הקטע שגרם לכל יהודי ערום על חוף מינרל בים-המלח לחלחלה: הסלקציה. נשים וגברים הופרדו, ואז החל המיון לפי מראה הנשים: רק הגבוהות והמרשימות השתתפו בסט הצילומים האחרון. אני נמוכה מדי, ולא אכפת לאף אחד ששילמתי אותו סכום כמו כל שאר המשתתפים, אז נשלחתי בבושת פנים לחכות בצד עד שהיפות והגבוהות יסיימו להצטלם.

     

    בדרכי הצידה, עם ראש מורד ודמעות בעיניים (אני מאשימה את מי המלח, כמובן), שמעתי מישהו אומר: "סלקציה בעירום. אנחנו היהודים מכירים את זה. עקירת שיני זהב באה לפני או אחרי?". צחקוק נבוך עבר בין האנשים. מבחינתי, התבטאות זו מסכמת באופן מדויק את התחושות שלי מהלילה והבוקר.

     

    חברתי ד' דווקא נבחרה להצטלם, ואילו אני המתנתי לה בצד, עם מגבת בידי. צפיתי בה מצטופפת עם עוד עשרות בנות מרוחות בוץ תחת מקלחות השטח, בעוד אחד המארגנים צורח במגאפון: "יאללה, מהר-מהר! אין זמן להתקלח! האוטובוסים מחכים לכם!". גם עלי צעקו כי עמדתי לבושה והמתנתי לחברתי בשביל לתת לה מגבת.

     

    "שימי את המגבת בצד ועופי לאוטובוס", צרח עלי איש צוות עם מגאפון. התכווצתי במקומי, ולמרות שכבר הייתי לבושה, הרגשתי מושפלת מעצם מבטו בי. ד' נסעה כל הדרך הביתה מכוסה בגושי בוץ שלא הספיקה לשטוף בסיום הצילומים. אני קיבלתי למזכרת את החתכים בכפות הרגלים, שעד עכשיו מקשים על ההליכה הרגילה שלי. נראה שהדבר היחיד שהרווחתי מהצילום הוא שיזוף אחיד ונטול פסים שהספקתי לתפוס בשעות הבוקר המוקדמות. זה עדיין לא שווה 150 שקלים.

     

    דרושה: חוויה מתקנת

    אני עדיין מעריכה את יצירותיו של ספנסר טוניק כאמן, אבל החוויה של צילום העירום ההמוני כפי שארגנו אותו אנשי ההפקה הישראלית, הייתה כה איומה שאני מתחרטת על עצם ההחלטה להשתתף. נוצלתי כספית וגופנית ודווקא המאמצים שהשקעתי בקידום האירוע הופכים את זה להרבה יותר כואב וצורם: נתתי מעצמי המון, וכל מה שזכיתי לו זה יחס של חתיכת בקר.

     

     

    אני חושבת שכעת אפנה לעמותה הנטוריסטית בה רשומים רבים מחבריי ואציע חוויה מתקנת של צילום עירום המוני שיהיה כיף ונעים לכלל המעורבים. מבטיחה כבר עכשיו – ההשתתפות תהיה בחינם, יסופק מזון ללא תשלום ותהיה שמירת חפצים מוסדרת. יש מתנדבים?

     

    תגובת הפקת הפרוייקט: "אנחנו מצטערים שהכותבת, בשונה מרוב מוחלט של המשתתפים, לא נהנתה מהחוויה הנהדרת, מהאווירה החיובית ומהשמחה, הקבלה והאושר ששרו על האירוע כולו. אנו מצטערים על העיכוב הארוך ביציאת האוטובוסים שנבע מצורך לבדוק בקפדנות את תעודות המשתתפים כדי למנוע הסתננות מציצנים. על המרחב האווירי אין לנו שליטה ולמרבה הצער אכן היו באוויר מטרדים שסולקו לאחר זמן קצר לאחר הגעתם".

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עדיף היה לוותר על החוויה? המיצב בים המלח
    צילום: ירון ברנר
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים