איה דפני? איה הזעם?

;Old age should burn and rave at close of day

.Rage, rage against the dying of the light

דילן תומס

על הזקנה לבעור ולגעוש בערב יום;

זעם, זעם על גסיסת האור

(תרגום: עודד פלד)

קיוויתי שכך תסתיים מחאת האוהלים - בזעם ולא תתאדה בשקט בלתי נסבל אל תוך הלילה. אני מתגורר בשדרות רוטשילד מעל ראש החץ של מחאת האוהלים. ראיתי את תחילתה בהשתאות. כיצד מארבעה או חמישה אוהלים, הפכה לעיר אוהלים גועשת ולוהטת שהזרימה אל הפגנות הענק תקווה אינסופית שהציפה את האזור כולו בתחושת אחדות ובריאה מחודשת שלא הייתה כמוה.

אחד הסימנים המאפיינים ביותר לטעמי היה הסובלנות של נהגי המכוניות למבוך מעברי החצייה שמאפיין את צומת רוטשילד-הבימה-מרמורק, שהיה עד אז כמעט למלכודת מוות. פתאום נהגים עצבנים מעניקים זכות קדימה להולכי רגל, ולא צורחים עליהם בצופרים מחרישי אוזניים. אך המשכתי לראות את עיר האוהלים גוססת בהדרגה, האוהלים התמעטו ואלה שנשארו היו יריעות בלויות שדמו יותר למחנה צוענים מאשר לאותה עיר מוארת בפסגת הר התקווה הגדולה.

מהר התקווה נותרה עיר אוהלים גוססת (צילום: ירון ברנר)

בעיירת הרפאים נותרו לא אלה שלא הצליחו "לגמור את החודש", אלא כאלה שלא הצליחו להתחיל את החודש, או את השנה או את חייהם בכלל, נותרים מאחור עזובים ונשכחים, גם על-ידי מי שהביאו את אוהליהם למקום. דפני ליף, מתי שמולביץ, יוסי יונה ושאר "המנהיגים", נישאו עם משבי רוחות הקיץ הלוהטות, על כנפי התקשורת, והפליגו הרחק משם אל פסגות אחרות, ויכוח על דו"ח טרכטנברג, אל סוגיות חובקות עולם ומחנה האוהלים הלך והצטמצם.

לא היה יום שלא ראיתי כמה אנשים אורזים בחשאי את האוהל והחפצים, טנדר קטן ממתין להם על המדרכה ממול והם נעלמים מן המקום. הלילה הזה שלאחר ראש השנה, לפני שפקע עיכוב הפינוי שניתן בבית המשפט, קיוויתי שתחזור דפני ליף החיננית, וכובעה ינוע שוב חסר מנוחה בין האוהלים, כפי שראיתי אותו מחלוני עולה ויורד, בין האוהלים כמו ספינת קיטור החותרת במעלה הנהר בנחישות ובעקשנות אל מטרתה. אבל את הכובע כבר לא ראיתי מספר שבועות.

אמרתי לעצמי - אולי בלילה האחרון הזה, תשיב למקום את האוהל שלה, שהתחיל את הדבר המופלא הזה, תחזור אל המקום ששם הכל התחיל ותהיה עם שרידי הפליטה שנותרו במקום, משמרים את סמל המחאה, עד שיבואו מן הסתם מחר הפקחים ויפנו את המאהל. 

זעם, זעם על גסיסת האור

לא אכחיש - מחאת האוהלים גרמה לתושבי המקום קושי עצום. היא גבלה במטרד תברואתי, היו לילות שהשמחה הלא-כבושה טרדה את שנתם של השכנים. שדרת רוטשילד, בניגוד לשמועה, אינה מגדלי אקירוב. מתגוררים בה מבוגרים ותשושים, כאלה שניתן היה לראות לפני המחאה יושבים עם מטפליהם על ספסלי הגן. יש ברחוב דתיים וחרדים החיים בשלום עם החילונים, הרבה ילדים וזוגות צעירים.

כל אלה השלימו עם המחאה כמעט עד לסיומה, עד שהפכה מהסמל של "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת" לעמק הבכא של מי שראו באוהלים קורת גג הכרחית. באותה עת כבר ייחלתי, כמו דיירי הרחוב האחרים כי השדרה המפוהקת הלא מתיימרת ולא מתחצפת, תחזור לדיירי האזור ולעיר, ותפשוט את הסחבות הבלויות שלבשה.

על אף התחושה הקשה והמדכדכת שהמקום השרה על הסביבה, האמנתי שלפחות כמעשה סימלי שבורא מיתוסים והיסטוריה, של מנהיגים אמיתיים, הלילה הזה האחרון יהיה מוקדש ל"זעם, זעם על גסיסת האור", ותשוב למקום ללילה אחד תחושת האושר והתקווה, כבימים הטובים, וזה לא קרה. השעה עכשיו אחרי 1 בלילה (לפי שעון חורף) ומן החלון אני רואה מתי מעט של שוכני האוהלים עדיין יושבים על הכורסאות המאולתרות, שותים, מעשנים, שותקים, האור שנגע בהם כבה והדמעה יבשה.

תושבי המקום יצטרכו לחזור אל האינסטינקטים החייתיים שיסייעו להם להימלט בעור שיניהם מן המלכודת התחבורתית שטמנה להם העירייה, או משרד התחבורה או כל רשות אטומה אחרת, בצומת הרחובות שבין שדרות רוטשילד ובין כיכר הבימה.  

עו"ד אביגדור פלדמן, שכן של מאהל רוטשילד

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il