אין לו אלוהים: חשבון הנפש של פיטר וויר

יום כיפור הוא עת לקחת פסק זמן מהעבודה, הלימודים והשגרה המשעבדת, לעצור לרגע ולבחון את חיינו מחדש, לבדוק מה אנחנו לא עושים בסדר, מה אפשר לתקן, ומה רק לבקש עליו סליחה. יום כיפור הוא זמן לחשבון נפש. טיפול 5,000 לנשמה. ניקוי, צחצוח, זיכוך. בסוף אנחנו אמורים להשתחרר. לצאת אל השנה החדשה אנשים חדשים. להשאיר מאחור את החטאים, רגשות האשם, נקיפות המצפון ולפעמים גם את אלוהים. גם ממנו צריך להשתחרר.

• "המופע של טרומן": האח הגדול של "האח הגדול"
• פול בטאני. אתאיסט בשירותו של פיטר וויר
• כוכב הקופים, או כוכב הכופרים? האבולוציה של הסאגה
  

שחרורו של האדם היא הסוגייה העיקרית שמעסיקה את הבמאי פיטר וויר בסרטיו האחרונים וגם זה שעומד לצאת בשבוע הקרוב בישראל "הדרך חזרה". סרט המסע ההרפתקני, בכיכוכבם של קולין פארל, אד האריס וג'ים סטרג'ס, מבוסס על ספרו של סלבומיר רביץ - חייל פולני שנכלא על ידי הפולשים הסובייטים לארצו, ערב פריצת מלחמת העולם השניה. הספר והסרט מלווים אותו ואת חבריו מהגולאג הסיבירי במסע מילוט חוצה מדינות, הרים ומדבריות. מסע מפרך בדרך לחופש. 

הטריילר של "הדרך חזרה"

החופש על פי וויר הוא משהו שהאדם ראוי להילחם עליו, למרות שמדובר בזכות טבעית. זה נכון כשמדובר על שחרור מעול משטרים כפייתיים כמו זה הסובייקטי בברית המועצות, אבל גם במקרים אינטימיים יותר של אמונה והממסד הדתי. הדרך חזרה? אולי חזרה בתשובה או דווקא בשאלה. יש לאדם את החופש לבחור לא להאמין. הוא יכול גם לבחור להאמין כמובן, במי ובמה שהוא רוצה, אבל הוא בהחלט לא חייב. זוהי בחירה חופשית שלו, לא הכתבה מלמעלה. אף אחד לא יושב שם ואומר לנו מה לעשות. לא יוזף סטלין, גם לא הקב"ה.

בעצם, ב"המופע של טרומן" (1998) למשל, יש מישהו שהוא יושב שם ואומר לנו מה לעשות. זה הבמאי כריסטוף (פשוט כריסטוף, כמו כרייסט) שמנהל את העולם שברא מחדר הקונטרול שניצב אי שם במעלה אולפן הטלוויזיה הענק שלו. הוא מורה לשמש לזרוח ולשקוע, מכוון את נתיניו בני האנוש - הניצבים והשחקנים, וגם מכתיב את חייו הנוחים והשגרתיים של גיבור המופע התמים - טרומן (ג'ים קארי).

הטריילר של "המופע של טרומן"

יום הכיפורים של טרומן הוא היום בו הוא מבין שיש משהו לא טבעי בהתערבות האלוהית בחייו. השחקנית הסוררת (נטשה מקלוהן) שגילמה את אהובתו שנעלמה מעלה בו ספקות. לראשונה בחייו המזויפים הוא עושה חשבון נפש, ובעקבותיו הוא מתעורר. זה רגע של התפכחות ושל התכחשות לאל שנגלה לפניו, הלא הוא כריסטוף הבמאי. הוא לא נשמע לו, הוא עוזב את הרחם החם והמסודר שבאולפן ויוצא לכאוס שבחוץ. קצת מפחיד, אבל זה מחיר החופש.  

תג מחיר

מחיר החופש הוא סוגיה שעולה באופן ברור ובהיר יותר ב"מפרץ מוסקיטו" של וויר מ-1986, בו מגלם האריסון פורד את אלי פוקס, ממציא נמרץ ולא ממושמע, שלוקח את משפחתו לג'ונגל של מרכז אמריקה כדי להתחיל את חייו מחדש. הוא מקים לעצמו מעין אחוזה בסיוע האזרחים המקומיים - אלו מכירים את האדם הלבן כמיסיונר, יש אחד כזה באיזור. משפחת פוקס (שכוללת גם את אמא הלן מירן והבן הבכור ריבר פיניקס) מייצגת אפשרות אחרת - חילונית.

האריסון פורד כאלי פוקס ב"מפרץ מוסקיטו"

ב"מפרץ מוסקיטו", המבוסס על הרומן של פול ת'רו, אב המשפחה מבקש להשאיר מאחור את חטאי ארצות הברית השמרנית ולהתחיל משהו חדש - חופשי, נאור וטכנולוגי. הוא כובש את המקומיים עם הכריזמה שלו והאפשרויות שהוא פותח בפניהם. אפשרויות שהכומר ספלגוד מעוניין לסגור בשביל להשיב את הסדר על כנו - הסדר המדכא בשם הדת. "זה לא המקום של אלוהים", אומר פוקס לכומר ומגרש אותו משטחו. הוא הקים אוטונומיה אתאיסטית באמצע שום מקום.

מתקפה על הדת. מיסיונר מול מהפכן ב"מפרץ מוסקיטו"

הביקורת האנטי-דתית של וויר ברורה לכל, הן בחילופי הדברים בין פוקס לכומר ספלגוד וגם בכנסיה המאולתרת בה הטלוויזיה משמשת כשער לאלוהות. הכומר מדבר מן המסך אל התושבים במהלך הדרשה. וויר עיצב את המתח בין דת לחילוניות כמירוץ החימוש האידיאולוגי בין שני הגברים. בסופו של דבר זהו פוקס שמשלם את המחיר - מחיר החופש הוא בלבול, חוסר כיוון, ולעתים ריקנות. ואלוהים? הוא כאן כדי לחלץ אותך מזה, לפעמים בכפייה.

וויר עימת גם את קפטן אוברי (ראסל קרואו) והרופא-מדען סטיבן מטורין (פול בטאני, אתאיסט מוצהר בעצמו) בנושאים חופפים בסרט ההרפתקאות "אדון ומפקד: הצד הרחוק של העולם" (2003). פול תומאס אנדרסון עיצב את המתח הזה בדרך נועזת יותר ב-2007 ב"זה יגמר בדם", שם דניאל דיי לואיס (כאיל נפט עשיר) ופול דאנו (ככומר כריזמטי) הולכים ראש בראש.

הטריילר של "זה ייגמר בדם"

בגירסה של אנדרסון המיליונר הניהיליסט יוצא מהעימות כשידו האלימה על העליונה, ב"מפרץ מוסקיטו" זהו איש הדת שממגר את הכופר בכוח. כך השתנו הזמנים. הקפיטליזם החזירי אינו כשר ובולע את הכל - גם את אנשי הדת. מקומות שאליו אנשי עסקים לא הגיעו, אפילו היום, הם קהילות האיימישים הסגורות והמסוגרות. קהילות המאמינים האדוקים הסוגדים לבדלנות הן הזירה למותחן "העד" מ-1985 - שיתוף הפעולה הראשון בין וויר לפורד, בו מתחדדים פערי הזהות בין החילוני לדתי.

הטריילר של "העד"

השוטר ג'ון בוק מתאהב ברייצ'ל בת האיימיש (קלי מקגיליס) עליה הוא שומר. השניים לא יכולים לממש את אהבתם, כשהקהילה כופה עצמה על עולמם הפרטי. הפרידה בלתי נמנעת, גם בלתי אנושית. בוק לא מוותר על החופש שלו, בעוד שרייצ'ל, בניגוד לטרומן, חלשה מדי בשביל להילחם על החופש שלה. לאהבה אין מקום כאן. 

של נעליך?

סביבה שמרנית, אדוקה וקנאית היא גם הסביבה בה מלמד ג'ון קיטינג (רובין וויליאמס) ב"ללכת שבי אחריו" (1989). וגם שם זהו ממסד מדכא, שמבקש לשמר מסורות עתיקות ונוקשות ולמגר ביד קשה רעיונות חדשניים, נאורים של ספקנות, נון-קונפורמיזם ואנטי-דתיות. קיטינג הלא ממושמע מנסה להנחיל לתלמידיו הצעירים את העקרונות פורצי הדרך הללו במחתרת, לבל יבחינו ראשי בית הספר וולדון בסטייה האידיאולוגית. הם לא יתנו לנערים לפתח מחשבה חופשית. 

מישהו פנוי לשיחה מאלוהים? "ללכת שבי אחריו"

אבל הנערים מפתחים מחשבה חופשית בהשראת המורה הנערץ שלהם ואגודת "המשוררים המתים" שהקים איתם. וכשהקומיסרים השמרנים מנסים לדכא אותה, לא רק הנפש מתה. גם הגוף. אחד הסטודנטים מתאבד - אירוע שהוא בגדר יום הכיפורים של חבריו לספסל הלימודים (ביניהם נוקס - אולי על שם ההוגה האתאיסט מלקולם נוקס), שהפך לספסל הנאשמים.

אחרי שקיטינג נושא באחריות ומשוחרר מתפקידו כשעיר לעזאזל, אלו הם תלמידיו שמשתחררים בעצמם בקריאת שופר שקורעת את האוויר בדמות ציטוט משירו של וולט וויטמן "או, רב חובל" ועמידה על שולחנותיהם, עמידה על שלהם.

אבל למרוד בממסד ולהתכחש למסורת הם סימפטומים אפשריים של אתאיזם, לא הדבר עצמו. כריתת הגט מאלוהים הוא משהו אישי ועמוק, כמו האמונה עצמה. שחרור אקזיסטנציאליסטי שמעמיד אותך בעולם חסר סדר ונטול מוסר כיישות עצמאית, אך בודדת ואחראית בלעדית לגורלה. השחרור מביא לתחושת חירות, ואיתו גם חרדה. הגיבור של הסרט "ללא פחד" (1993) משיל מעצמו את אותה חרדת קודש - מאלוהים מהעולם - והופך למקור כוח לסביבתו, מעין ישו נטול אלוהים. 

הטריילר של "ללא פחד"

מקס קליין, בגילומו של ג'ף ברידג'ס, הוא ארכיטקט מצליח ואיש משפחה שהמריא לגבהים חדשים של התעלות תבונית בעקבות התרסקות מטוס אליה נקלע במקרה. הוא ניצל מהתופת והציל חיי אחרים סביבו. הוא הופך לגיבור היום, אולם רגע זה הוא היום כיפור שלו, שגורם לו להשתנות. מה שנתפס אצל שאר הניצולים כטראומה קשה, או לחלופין פוטנציאל לפיצויי ענק, מהווה אירוע מציל חיים עבורו. לפני כן הוא היה מת, לדבריו. 

גלגול נשמות באמצע החיים

חשבון הנפש של מקס הוא זה המשחרר אותו מהיומיום, מהשיגרה בעבודה, אפילו מהמשפחה וגם מאלוהים. הוא ראה את אור, והוא לא מאמין בו. הוא מאמין בעצמו, בלי לחשוש מההשלכות של בחירה חופשית זו. הוא אמנם שוקע בתוך עצמו, האדם הנרקיסיסט שנהיה, והקשרים שלו מתפוררים, אך הוא נותן המון כוח לעצמו ולסובבים אותו, וביניהם קרלה אכולת רגשות האשם על מות תינוקה בהתרסקות. למרות היותה מאמינה אדוקה, האם (בגילומה של רוזי פרס) נשברת לרסיסים. 

דווקא מקס חסר האמונה מושיע את קרלה. הוא מקרין עליה עוצמה. יש בתוכו כל כך הרבה כוח, שהוא לא ממש צריך את אלוהים. ואם הוא לא צריך את אלוהים, אין סיבה אחרת לקיומו. "ללא פחד",

המבוסס על רומן של רפאל איגלסיאס, הוא המנשר האתאיסטי האישי ביותר של וויר - מעין חשבון נפש משלו. הביקורת החברתית האנטי-ממסדית נוכחת, אך אינה חזקה כבשאר סרטיו. הגיבור במקרה זה משתחרר מעצמו, מעברו, מתבנית חייו, ומאלוהיו שלכאורה הכתיב אותה.

יום כיפור הוא יום קשה עבור האדם המאמין, שנדרש להתעמת עם חטאיו מהשנה האחרונה, ותחושות האשם שנלוות אליה. חשבון הנפש אמור לטהרו - מטומאה, ממחשבות לא מוסריות, מפחדים. סרטיו של וויר ממחישים כיצד חשבון נפש כן ומעמיק עשוי אף לטהר את האדם מאלוהים, ומשליחיו עלי אדמות (שליחים, לפחות בעיי עצמם). לשחרר אותו מעול מלכות שמיים לטובת החיים עצמם.