שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    תל אביב של תוהו: ספרו של רועי חן
    בדומה למוסקבה וסנט פטרבורג של הקלסיקונים הרוסים, תל אביב של רועי חן מתוארת כמי שמכילה את המופלא והאכזרי גם יחד. זוהי אולי נקודת החוזק האמיתית של הקובץ "תל של אביב", שחלק מסיפוריו ראויים למחיאות כפיים סוערות

    לפני מספר שנים העניק הסופר, המתרגם והדרמטולוג של תיאטרון "גשר", רועי חן, ראיון למשה סקאל במגזין "אופקים חדשים". כשהוא נשאל על הקשר בין הפרוזה שלו לתרגום ספרים ומחזות ענה ח,ן שבעת כתיבת פרוזה הוא חושב על תיאטרון, "במובן של זירות התרחשות, תפאורה ודינמיקה של פעולה". גם בספרו השני, "תל של אביב - תריסר אגדות עירוניות על אנשים, חיות ואבנים", שראה אור לאחרונה בסדרת "הכבשה השחורה" של הקיבוץ המאוחד, בולט הקשר בין הפרוזה לתיאטרון. 

     

    הוויה שסועה, אלימה, ולא אופטימית (עטיפת הספר) (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    הוויה שסועה, אלימה, ולא אופטימית (עטיפת הספר)

     

    שלושה שערים יש בקובץ הסיפורים החדש ובכל שער המיקוד משתנה, מאנשים לחיות ואבנים. החוט המקשר בין השערים הוא המרחב האורבני, תל אביב, שהסופר מיטיב לשחק בו כבפלסטלינה ולעצב מתוכו מבנים טקסטואליים ייחודים ודימויים ויזואליים מרשימים. הדבר מתבטא בקול המספר היציב והמשכנע, המזכיר לעתים הוראות במה במחזה, בעיצוב דמויות - בעיקר בשער העוסק בחיות - יוצאות דופן, שאינן מפוענחות עד תום, ובמטפוריקה עדינה של הסביבה האורבנית, על בתיה, מרפסותיה, שדרותיה וסמטאותיה.

     

    השער המוצלח מבין השלושה הוא "חיות". חן מציג בו שליטה מרשימה באמנות הסיפור ומשתמש בשלל טכניקות: מהזרה והאנשה לניסוחים פיוטיים של ממש - בכדי ליצור אפקט דרמטי מוחשי. ארבעה סיפורים כונסו תחת הקטגוריה הנ"ל וכולם מצוינים, במיוחד "תל של אביב". הם גם האגדתיים, המתוחכמים והמרגשים מבין סיפורי הקובץ. הכתיבה התיאטרלית ניכרת בהם באופן המובהק ביותר וניתן גם לעמוד על עקבותיו של גוגול ואפילו פירנדלו בסיפורים אלו. חן מעצב בכישרון רב את הסיפור הדרמטי, בין אם מדובר בעיבוד מודרני למה שנדמה כמעשייה קדומה, סיפור אהבה טרגי או ביקורת נשכנית.

     

    מהבאוהאוס אל החידלון

    ככלל, סיפוריו של חן אינם אופטימיים ומתארים את הוויה סתורה, שסועה ואלימה, שהמרחב האורבני מהווה תפאורה מושלמת לקיומה. כאשר מתרחשת טרגדיה, היא שלובה בתיאור הכאוטי וחסר הרחמים של העיר; סיכוי לאושר נרמס באספלט העיר הלוהט ולעתים נדמה כי מרפסות הבאוהאוס, אותן ספינות בטון ידועות, ימלאו את תפקידן רק כאשר יקפצו מהן אל החידלון האורב בכל פינה.

     

    ובכל זאת, הקריאה בספר אינה מדכדכת; לפחות לא במובן הפשטני של המילה. בסיפורים המוצלחים, חן מציג אסתטיקה מגובשת, שותל ניסוחים פיוטיים מענגים ומצליח ליצוק איזשהו גרעין של אמת מנחמת בתוהו ובוהו שממנו עולות דמויות קטנות ועצובות.

     

    אולם, כמי ששומר לחן את חסד ספר הביכורים שלו, "סוסי הדיו", שבו הציג מבע מפולפל, עם קטעים על גבול השירה; לצערי, אין מנוס מלומר שרבים מהסיפורים ב"תל של אביב" אינם טובים דיים. הסיפורים המדויקים, החדים והמרגשים הם ספורים, בעוד המכלול בינוני ואינו מציג את הסופר במיטבו. דווקא משום שספר הביכורים של חן היה עבורי משב רוח רענן, ציפיתי לזהות גם בספרו החדש את הכוח הממגנט של השפה, את התיאורים הקולחים והחכמים והבנייה המשכנעת של העלילה.

     

    אמת, "סוסי הדיו" הוא רומן ואילו כאן מדובר בסיפורים קצרים, שעיצובם ובנייתם שונים לחלוטין, אך קולו הייחודי של חן נוכח בכמה סיפורים, בעוד שברבים אחרים דומה כי הוא אינו מצליח להפיק את המרב מהסיפור הקצר. סיפורים כדוגמת "תינוק", "אבק יהלומים" ו"הבול" מסתיימים כלאחר יד, סיפורים אחרים נחתמים בפואנטה עקרה, המעיבה על הסיפור שקדם לה, גם אם יש בו חן ועניין. הדמויות ב"האבן", "השחפנים" ו"מטפחת" (חלקו השני של הסיפור "ארון ומטפחת") חסרות את הברק של הדמויות בסיפורים אחרים - ברק שאין לו דבר עם מצבם הממשי.

     

    כלומר, חן למד מגוגול לכתוב דמויות אפורות ולהעניק להן מלאות ועושר דווקא מתוך הימצאותם בשוליים. אך בסיפורים רבים, האפרוריות נותרת רק אפרוריות; המהלכים הדרמטיים שטוחים וההתרה - כאשר היא קיימת - לא יוצרת אפקט רגשי משמעותי. בסיפורים שהוזכרו לעיל יש כמה רגעים מקסימים, רעיונות מוצלחים ותיאורים חדים ונוגעים ללב, אך היצירה כולה אינה עשירה דיה.

     

    הפרוזאיות לאקונית מדי, הדיאלוגים רק מאפיינים את הדמויות ולא מעבר לכך והקישורים העלילתיים אינם מתוחכמים (במיוחד בשער "אבנים"), זאת בניגוד גמור למרחב הטקסטואלי הגמיש והפרוץ שבו כותב חן. דווקא בשל היופי שחן מזקק בסיפורים המוצלחים שבקובץ, בולטים הסיפורים בהם העלילה אינה מעניינת והשימוש באפיונים הספרותיים - מבעים לשוניים, עיצוב סצנות, קול מספר וכן הלאה - נדמה באופן מפתיע די בוסרי.

     

    לא בכדי הוענק לספר השם "תל של אביב", שכן פרט לכך שהסיפורים קשורים לעיר במישרין,

    זהו גם שמו של הסיפור הטוב ביותר בקובץ; סיפור שהדגיש לי מה אני אוהב בכתיבתו של חן: מקוריות, שנינות ודיוק בעיצוב הרגש. לעתים, החיבור לתיאטרון עושה טוב לפרוזה של הסופר, בעיקר כאשר הדרמה מכונסת בעצמה; כלומר, רצף של פעולות דרמטיות היוצרות אחידות סגנונית מפתיעה ומרגשת, אך הדבר לא מתקיים בכל הסיפורים.

     

    בדומה למוסקבה וסנט פטרבורג של הקלסיקונים הרוסים, תל אביב מתוארת כמכילה בתוכה את המופלא והאכזרי גם יחד, את החשיכה והאור, את החיים והמוות. זוהי אולי נקודת החוזק האמיתית של הקובץ, שכן יותר מכל, מצליח חן להציג את תל אביב כמרחב פרוע ובלתי צפוי, ובסיפורים המוצלחים, ההצגה שהוא מעלה ראויה למחיאות כפיים סוערות.

     

    "תל של אביב" מאת רועי חן. סדרת "הכבשה השחורה", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 160 עמ'.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: חגי דקל
    רועי חן. על אנשים, חיות ואבנים
    צילום: חגי דקל
    7 לילות
    מומלצים