שתף קטע נבחר

התפטרתי מההתמחות והתחלתי לחיות

מתמחים - אל תוותרו. תתפטרו שוב ושוב עד שלמישהו יפול האסימון. אני התפטרתי לפני יותר משנתיים. מאז אני רופא מבוקש, ומקדיש יותר זמן למטופלים ולמשפחה

אני מתמחה לשעבר. גם אני הגשתי מכתב התפטרות, את שלי בית הדין לעבודה לא ביטל. אני התפטרתי לפני יותר משנתיים, אחרי עבודה קשה מאוד. היה קשה להתקבל ללימודים, היה קשה במהלך הלימודים, היה קשה במהלך הסטאז'. לא היה קשה במהלך ההתמחות - היה בלתי נסבל. מעבר לעומס של היומיום, היתה תחושה של עבדות. לא בגלל המשכורת הזעומה, אלא בעיקר בגלל תנאי העבודה, התייחסות הרופאים הבכירים והתייחסות ההסתדרות הרפואית שהיתה אמורה לייצג אותי.  

 

רבים וטובים דיברו על ההסכם ההיסטורי של שנת 2000 שבו נחתם חוזה שמשום מה היה תקף לגבי הרופאים בלבד. גם אז לא מובן מה חשבו בהסתדרות הרפואית. אני לא עורך-דין, אבל כל מי שיש לו רמת אינטליגנציה מינימלית יכול היה להבין שהניסוח של חלק מפרטי ההסכם נותנים מוצא לכל עילה משפטית שהיתה יכולה להיות נגד משרד האוצר.

 

עוד בערוץ הדעות :  

מדינה שבויה בידי יחצ"ניה / עדי וינשטיין

גַּלְ-עֵד להסכם שלום / אריה ארנון

  

בהסכם ההוא היה כתוב שמתמחה מחויב לבצע מינימום של 4 תורנויות בחודש ויכול עד 6 תורנויות בחודש. אם יש צורך, יכולים מנהלי המחלקה ובית החולים לאשר יותר מ-6 תורנויות - מה שהפך לעניין של קבע. כשבאתי לסגן מנהל המחלקה שלי בזמנו, והתלוננתי על כך שאנו עושים 8 תורנויות באופן קבוע, תשובתו היתה "נכון, 5 שנים זה גם לא משהו קבוע".

 

זמן איכות למשפחה. ד"ר גולדבלט וילדיו, עלמה ונועם  (צילום: אניה גולדבלט) (צילום: אניה גולדבלט)
זמן איכות למשפחה. ד"ר גולדבלט וילדיו, עלמה ונועם (צילום: אניה גולדבלט)

 

במהלך ההתמחות נבחרתי להיות חבר בוועד העובדים של רופאי בית החולים כנציג המתמחים. הכוונה שלי היתה לנסות לשפר את תנאי המתמחים. כתבתי מכתב ארוך ומפורט להסתדרות הרפואית שבגינו קיבלתי תשובה ארוכה ומפורטת שניתן לסכם במספר קטן מאד של מילים: אנחנו מודעים לבעיה, אך לא יודעים איך לפתור אותה. בשביל זה המתמחים משלמים דמי חברות בסביבות 200 ש"ח לחודש? שתדעו שיש בעיה אך אין לכם רצון או יכולת לטפל בה?

  

גם בוועד המקומי שטחתי את תלונותיי: עושים יותר מדי תורנויות, לא מקבלים יום חופש בשבוע כפי המוגדר בחוק ועוד. נציג אחר של הוועד, שהיה רופא בכיר, שאל אותי כמה תורנויות אנחנו עושים. ועניתי - ממוצע של 8 תורנויות בחודש. תשובתו היתה - אז חכה שתעשו 10 כמו שאני עשיתי ואז תתלוננו. זה הוועד, גבירותיי ורבותיי, זה מי שאמור היה לייצג אותנו.

 

לפני שעזבתי את ההתמחות, אמר לי רופא בכיר שגם הוא היה בוועד הרופאים, שאם ארצה לחזור פעם להתמחות, אני חייב לקבל את זה שזה סוג של עבדות. אז לא, אני לא אחזור להתמחות, בטח לא בתור עבד מכל סוג ובטח לא עם גישה כזו. מנהל המחלקה, רופא רציני ואיש מסור וטוב שלו אני רוחש הערכה רבה, שאל אותי לפני שעזבתי: "תגיד גילי, נכון שקשה, אבל למה שלא תסחוב עוד 3 שנים ואז אפשר לחיות חיים נחמדים עם פרנסה טובה". עניתי לו שברור שאני יכול, אבל למה לעשות את זה לחולים?

 

אני זוכר את החודש האחרון לפני שהתפטרתי: עשיתי 9 תורנויות, 6 מהן יום כן יום לא. אחרי 2-3 ימים כאלו אתה בקושי זוכר איך קוראים לך, שלא לדבר על מינון נכון של תרופות ועוד המון טעויות שממש קל לעשות ועושים כשמותשים ברמה כזו. זה בלתי נמנע סטטיסטית. איך אפשר להמשיך להפעיל מערכת כזו, איך אפשר להמשיך לסכן חיי חולים ברשלנות כזו ולישון בלילה? תשובה לא היתה למנהל המחלקה, חוץ מזה שהוא וכל רופא אחר יודע שזה נכון, אבל זה מה יש.

 

פתאום יש זמן להתעדכן במחקרים

כשהתראיינתי לאחת מקופות החולים שהציעה לי מרפאה בקהילה, הרופאה המחוזית לא הצליחה להבין למה בחור "מוצלח, ישראלי, בוגר הטכניון" עזב התמחות. עניתי לה את התשובות שפירטתי והוספתי שעם כל האהבה שלי לילדים של אחרים, ילדיי חשובים לי יותר. היא ענתה: אז תסיים התמחות ואחר כך תממן להם פסיכולוג כמו שכולנו עושים.

  

לא, תודה. אז מה כן? היום אני עובד כרופא ילדים - לא מומחה. זה לא מנע מכל קופות החולים, למעט אחת, להציע לי מרפאה עצמאית. זה לא מנע ממני לקבל עבודה במרפאה פרטית בה אני עובד פחות משליש השעות שעבדתי בהתמחות ביותר מפי 3 השכר. זה לא מונע ממני להחליף רופאי ילדים מומחים באופן קבוע במרפאות שלהם ולקבל יותר מפי 4 עד 5 יותר במשכורת. זה לא מונע ממני לעבוד במוקד ילדים של אחת מקופות החולים. זה לא מונע ממני לעבוד כתורן חוץ בבית חולים ולשחרר ילדים מהמיון. זה אפילו לא מונע ממני לפתוח את הספרות המקצועית ולקרוא, כפי שלא יכולתי לעשות בהתמחות, על מנת להתעדכן במחקרים חדשים ובטיפולים חדשים.

 

זה בוודאי ובוודאי לא מונע ממני לקיים חיי משפחה תקינים, לבלות עם ילדיי ועם אשתי, לצאת לחופשות מתי שאני רוצה ועדיין לתת שירות רפואי עם חיוך, מקרב לב, ולתת למטופלים שלי ולמשפחותיהם תחושה נכונה שבאמת אכפת לי ואני עושה את הכל לתת לילדיהם את הטיפול הטוב ביותר.

 

ולגבי המתמחים שהתפטרו: בושה למדינה שכופה על רופאיה להישאר במקום שאינם רוצים, מדינה שגורמת לתחושה של תסכול, רוגז וחוסר רצון להשאר במקצוע, מדינה שרק החמירה את הפערים ובסופו של דבר תגרום לכולנו לסבול. למתמחים עצמם אני אומר - אל תוותרו. זה לא אומר להמשיך להילחם בצורה הנוכחית, אפשר גם אחרת. אז נכון שלא תהיו מומחים אבל יש הרבה מאד מקומות עבודה ברפואה, גם רפואה קלינית, לאו דווקא בחברות תרופות או חברות ביו-מד.

  

לסיום: רופא ותיק בבית החולים אמר לי פעם שכולם יודעים שהמצב לא טוב, אבל המערכת לעולם לא תשתנה. אני לא מסכים. הדור הישן היה חלש, לא נאבק על זכויותיו הבסיסיות ולכן מצב הרפואה היום נראה כפי שהוא נראה. הרופאים אשמים שלא העזו לעמוד על רגליהם האחוריות ולהגיד עד כאן. אז הגיע הזמן: תצעקו עד כאן, תתפטרו פעם ועוד פעם ועוד פעם, עד שלמישהו יפול האסימון ויבין שככה פשוט אי אפשר להמשיך. 

 

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
בושה למדינה. ד"ר גילי גולדבלט
צילום: אניה גולדבלט
מומלצים