תודה ששיניתם את חיי: פרידה מ"הקצה"

• יש לכם דברי פרידה משלכם? שתפו אותנו בעמוד הפייסבוק שלנו
  

זו לא הגזמה לשם הדרמה, זו אמת פשוטה. "הקצה", מהפעם הראשונה שהאזנתי לה זמן קצר אחרי עלייתה לאוויר ב-1999, הביאה לשינוי משמעותי ועמוק בחיי. היא פתחה לי את הראש ואת הטעם המוזיקלי לרווחה וליבתה לאורך זמן את אש אהבת המוזיקה שבערה בי. עם הזמן, הבנתי שמוזיקה אלטרנטיבית היא הדבר שאני רוצה להפוך למרכז חיי. ההבנה הזו התוותה את העשור האחרון של חיי מבחינה תרבותית, מקצועית וחברתית. בלי "הקצה" הייתי עכשיו אדם אחר לגמרי.

קוואמי(צילום: גוני ריסקין)

הידיעה על הפסקת שידורה של תוכנית הדגל של המוזיקה האלטרנטיבית בארץ היכתה בעצב את כל מי שעבורו היא היתה הרבה יותר מתוכנית רדיו. "הקצה" היתה מוסד. מוסד תרבותי ומוסד חינוכי. נדב רביד וקוואמי היו מורי הדרך שלנו, לימדו אותנו על ז'אנרים ואמנים שעד אז לא שמענו עליהם מעולם, סיננו עבורנו הרבה מאוד מוץ מן התבן, כיוונו אותנו לדברים הכי חדשים, הכי מרגשים, הכי מעניינים ויצירתיים שנעשים במוזיקה העולמית, מרחק שנות אור מהפלייליסט ששולט בשאר שעות השידור של גלגלצ. 

אבל יותר מזה, הם פתחו לנו דרך. הם הראו לנו שלתשוקה אמיתית למוזיקה אין סוף, אין תחתית. מי שלא מפסיק לחפש, לשמוע ולדבר על מוזיקה גם לא יפסיק לעולם להתרגש ממנה. במובן הזה, "הקצה" היתה קורס שבועי בהתלהבות כנה. תקשיבו לקול של קוואמי, גם אחרי כמעט עשרים שנה ברדיו, כשהוא מדבר ב"הקצה" על להקה חדשה. שומעים בקולו שהוא נרגש.

עוד קורבן של רדיפת הרייטינג

ועכשיו "הקצה" מגיעה לסיומה, ומי שעלה אליה לרגל פעמיים בשבוע מרגיש תערובת של עצב, כעס, ובמקרה שלי גם השלמה והתרגשות. כעס, כי אין לי מושג מהם השיקולים הפנימיים בגלגלצ אבל ברור לי שחלק לא קטן מהמאזינים הפסיביים, שמשייטים בלי מאמץ על גלגלצ לאורך כל היום, מכבים את הרדיו כשפתאום נפתחת תוכנית עם שיר פאנק ישראלי שדופק בראש או קטע אלקטרו צרפתי דורסני. רדיפת הרייטינג שוב ניצחה את העומק, המגוון והאיכות. הפכנו עניים יותר.

עצב, כי היום, כל מי שמתעניין במוזיקה יכול להשיג אותה בעצמו, לחפור, לגלות, להתעדכן. להיות לעצמו המנטור, התקליטן וגם מוכר התקליטים. אל תטעו, זה דבר נפלא. אבל אחת הסגולות של הקצה היתה שיכולת פשוט לפתוח את הרדיו במקרה, גם אם אתה ממש לא חובב "אלטרנטיבה", וליפול על שיר שלא היה לך סיכוי לשמוע בשום מקום אחר ולהתאהב פתאום באנטוני והג׳ונסונז, בווקמן או בגראנדדי או בילד החדש ההוא מפורטלנד שיש לו רק שלושה מאזינים ושניים מהם הם קוואמי ונדב. "הקצה" היתה המקום הקבוע היחיד ברדיו שגייס כל הזמן מאזינים חדשים לשורות הסקרנים. היא פתחה לאנשים את הראש מדי שבוע, במשך יותר מעשור. כמה תוכניות מוזיקה שמשודרות בפריסה ארצית עושות את זה? קרוב מאוד לאפס. על כן העצב.

והשלמה, עם כך שלאור השינויים שעוברים על הרדיו הישראלי בעשור האחרון, עצם העובדה ש"הקצה" שרדה עד עכשיו היא נס תרבותי לא קטן. כשרדיו תל אביב מנסה להפוך לרדיו של מוזיקה איכותית זה נגמר בגל פיטורים והפיכה לעוד תחנת פטפוטי סרק של סלבריטאים, ועל 88FM רוב חובבי המוזיקה הסקרנים ויתרו כבר מזמן. פטרוני הרדיו לא רוצים מאזינים סקרנים. הם רוצים להשתמש בכלי התקשורת הנפלא ומלא הקסם הזה כדי למכור פרסומות להרבה אנשים וזהו. אפילו כשזו לא תחנה מסחרית.

אנשים שבאמת אוהבים מוזיקה כבר לא מחכים עם האוזן על הרדיו. הם עם האצבע על העכבר. מזמן. לכן מותה של "הקצה" יהיה אולי רק גלגול. האינטרנט פתוחה לגמרי בפני קוואמי ונדב, שני אנשים מיומנים וחכמים, וכל מי ש"הקצה" שינתה את חייו לטובה אפילו במעט חייב להתרגש מהמחשבה שאולי הגלגול האינטרנטי המתבקש שלה יהיה טוב לא פחות. על כן ההתרגשות.

קוואמי ונדב, תודה על מסע ארוך, מרגש, מעשיר, מלהיב, מצחיק, מרתק, מאלף - ומשנה חיים.