איפה הן המנכ"ליות ההן?

למרות שרוח התקופה מחייבת שנאה של תאגידי ענק, בעיקר כאלה שנדמה כי המוצרים שלהם מתוחכמים ומסתוריים מספיק כדי לסכן את הפרטיות המקודשת שלנו – תאגיד IBM נתן לנו באחרונה סיבה למעט נחת. המנכ"לית החדשה שלו, וירג'יניה רומטי היא האישה הראשונה בתפקיד מאז הוקמה חברת IBM לפני מאה שנה בדיוק.

רומטי אינה האישה היחידה בצמרת של קונגלומרט מחשוב. בחברת HP מינו כבר ב – 1999 אישה לניהול החברה, קרלי פיורינה – שהייתה האישה הראשונה שניהלה חברה הנכללת ברשימת עשרים הגדולות של כתב העת פורצ'ן וכמתבקש בעולם התאגידי ניסתה להשתחל ישירות משם לפוליטיקה אבל למרות מאמציה לא נבחרה לקונגרס.

אחריה מונתה לתפקיד מג וויטמן, שנועדה לשמש עוגן שייצב את ספינת התאגיד בעקבות סערות שחייבו פיטורים של לא פחות משלושה מנהלים בגלל מיני סקנדלים ושערוריות.

למרות זאת, הידיעות על מינויה של רומטי לוו בניחוח סקסיסטי. ב"גלובס" למשל, נכתב כי רומטי "לכדה את תשומת לבו פלמסינו (קודמה בתפקיד) כשסייעה בהליכי מיזוג...", כאילו מדובר באיזו אסיסטנטית מצודדת ולא באשת מקצוע מוכשרת, שבילתה את שלושים השנה האחרונות בתפקידי מפתח בחברה, וכאילו המינוי שלה הוא סוג של מחווה ולא מהלך שאמור להבטיח את ההתנהלות העסקית והשגשוג העתידי של IBM.

יכול להיות שאני רגישה מדי לניואנסים בדיווחים על מינוי של נשים לתפקידים בכירים כאלה, רגישות שמקורה ללא ספק בתסכול על כך שגם בעולם וגם בחברה הישראלית נשים עדיין מבטאות רק חלקיק זעום מהפוטנציאל שלהן, ונאלצות להילחם על הזכות לעשות זאת. אם נכונים הסיפורים ששמענו על נשים שלקחו חלק בשמירה ובסלילת כבישים בימי קום המדינה, איך זה שעד היום לא הגיענו אלה ל – 16% ממשרות הניהול במשק, איך זה שאנחנו עדיין מאכלסות בעיקר את תחומי החינוך והבריאות (וגם שם אנחנו בעיקר הסייעות והסועדות), ושכרנו עדיין נמוך בלמעלה משלושים אחוז בממוצע משכר של גבר?

מה קורה בארץ?

מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה כי נשים מהוות יותר מ – 52% מכוח העבודה בישראל. אנחנו משכילות, לא מתחתנות מוקדם, מתגרשות כשלא טוב לנו, יולדות פחות ילדים ולא חוששות להשאיר את אלה שילדנו אצל הסבתא או במעון ויש לנו רישיונות נהיגה (2 מיליון נהגים לעומת 1.4 נהגות, וכמובן, מעורבות נמוכה בהרבה בתאונות דרכים). למרות זאת אנחנו עדיין מתקשות להגיע לעמדות בכירות ממש, העמדות שמהן ניתן להשפיע על התנהלותם של ארגונים גדולים ולהעורר גלים שמטלטלים את כל החברה שמסביב.

אנחנו יכולות לספור על אצבעות כף יד אחת את שמות המנהלות שאנחנו מכירות מהתקשורת: עפרה שטראוס, זהבית כהן, גליה אלבין, שרי אריסון, גליה מאור. בארה"ב המצב דומה. ברשימת חמש מאות החברות המובילות של פורצ'ן 15.4% מהמנהלים הן מנהלות, 14.8% מהמושבים במועצות המנהלים נתפסו על ידי נשים ורק 2.4% מהחברות מנו מנכ"לית. רק 6.7% מהשכר הגבוה מוענק שם לנשים. ממחקר שערכו אנשי בית הספר למנהל עסקים של אוניברסיטת הארוורד מסתבר שגם בחברות שמינו אישה לתפקיד בכיר מאוד, היחס לנשים שונה לגמרי מזה שמוענק לגברים.

להבדיל מרומטי, רוב המנהלות הגיעו לעמדותיהן מבחוץ, במסלול עקלתוני, ולא צמחו במקום. זה מוזר, משום שמקובל לחשוב שדווקא היכרות עמוקה עם המערכת מסייעת למנהלים להגיע לביצועים טובים יותר, אלא שמתברר כי פמיליריות היא בעוכריהן של נשים, ומועצות מנהלים נוטות לא לאשר בקלות מנוי של מישהי שהכירו כשהייתה בראשית דרכה.

ברשימת 500 החברות המובילות בפורצ'ן 15.4% מהמנהלים הן מנהלות. שרי אריסון היא אחת מהן (צילום: יונתן בלום)

המהלך של IBM הוא צעד משמח, אבל זעיר מאוד, בדרך לשוויון בעולם העסקים. על פי הנתונים של אנשי הרוורד נשים מנהלות גם נאלצות להתמודד עם יותר ביקורת, נוטות לקבל פחות תמיכה ואמון בהצבעות של מועצות המנהלים, לעתים נצפית צניחה בערך מניותיה של חברה מיד אחרי מינויה של אישה, כמין הבעת חרדה או אי אמון של המשקיעים, ואם זה לא מספיק, מנכ"ל בחברת היי טק משפר מעמדו ככל שהוא מרבה להופיע בציבור, להצהיר הצהרות ולהציג מצגות. אצל נשים זה בעייתי יותר משום שכל הופעה כזו גוררת ביקורות על הגזרה, הבגדים ושפת הגוף.

הפמיניסטית הידועה רבקה ווסט נהגה לומר שנשים צריכות לעבוד קשה פי שתיים מגברים כדי להגיע לאותן משרות, ומזל שזה כל כך קל. יכול להיות שהיא הייתה אופטימית מדי.