שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    חלומם הרטוב של אלקין ואקוניס
    "חוק גרוניס" וחוק שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים הם עדות למגמה: להפוך אותנו ממדינה ששואפת להיות דמוקרטיה מתוקנת ל"דמוקרטיה עממית" נוסח אלבניה של המאה הקודמת

    בשנים הראשונות אחרי הקמת המדינה, שאלת מינוי השופטים בכל הערכאות הייתה שאלה פוליטית מובהקת. בשאלה הרגישה של מינויי שופטי בית המשפט העליון הממד הפוליטי היה עוד יותר מודגש.

     

    בקיץ 1948, מיד אחרי הקמת המדינה, מונו חמישה שופטים לבית המשפט העליון ששיקול מרכזי במינויים אלה היה ייצוג פוליטי: שניים מהם - הנשיא משה זמורה והשופט יצחק אולשן - היו קשורים למפא"י ולהסתדרות העובדים; השופט הרב שמחה אסף ייצג את הציונות הדתית; השופט מנחם דונקלבלום ייצג את "החוגים האזרחים", כלומר הציונים הכלליים והשופט שניאור זלמן חשין (אביו של השופט מישאל חשין) נתפש, שלא בצדק, כקרוב לתנועה הרביזיוניסטית. לשמאל הציוני ולמפלגתם מפ"ם לא היה ייצוג בבית המשפט זה, והזעם על כך בא לידי ביטוי בוטה בעיתונם "על המשמר".

     

    עוד בערוץ הדעות :

    החוק לחיסול העיתונות החוקרת / אבנר פינצ'וק

    מי באמת אשם בהרס ים המלח? / גדעון ברומברג

     

    השופטים העליונים הבאים מונו על-ידי גופים פוליטיים מובהקים: הממשלה בחרה אותם והכנסת אישרה את המינויים. השופטים שמונו בדרך זאת היו ראויים ביותר ודוגמא לכך הוא המינוי של שמעון אגרנט - שכיהן כנשיא בית המשפט העליון שנים רבות. אולם, במהלך הדיונים על נושא זה נטענה טענה עקרונית, שלא הייתה קשורה לאיכות השופטים שמונו: העובדה שהם מונו על-ידי גופים פוליטיים פוגעת בעצמאות של הרשות השופטת. הטענה עלתה על-ידי חבר-הכנסת יוחנן בדר, שהיה דמות בולטת ביותר בפרלמנט הישראלי ואחד ממנהיגי תנועת החרות, שהיום נבחריה הם מחוקקים דגולים כמו יריב לוין ואופיר אקוניס. בדיון שנערך בכנסת הראשונה בראשית 1950 הוא אמר כי הוא מתנגד להעניק לממשלה ולכנסת את הסמכות למנות שופטים לבית המשפט העליון, כי כך "יחדל בית המשפט העליון להיות מוסד שופט וייעשה לגוף פוליטי".

     

    אלבניה כמודל. חברי הכנסת יעקב כ"ץ ויריב לוין  (צילום: גיל יוחנן) (צילום: גיל יוחנן)
    אלבניה כמודל. חברי הכנסת יעקב כ"ץ ויריב לוין (צילום: גיל יוחנן)

     

    הטענות המוצדקות של בדר ואחרים הובילו לחקיקת "חוק השופטים", שהכנסת השנייה חוקקה בשנת 1953. באחד מדיוניה, אמר יוחנן בדר דברים, שהם רלבנטיים עד היום: "כדי שתהא קיימת במדינה עליונות החוק, עליונות המשפט, צריך שהשופטים יהיו באמת חופשיים ובלתי-תלויים בביצוע החוקים האלה".

     

    השופטים מ-פ-ח-ד-י-ם

    הוועדה לבחירת שופטים הורכבה במסגרת החוק החדש. עקרון היסוד שלה היה שהפוליטיקאים היו בה מיעוט - ואכן מתוך תשעה חבריה, חמישה הם אנשי מקצוע (שופטים ועורכי-דין) ורק ארבעה הם נציגי המערכת הפוליטית (שרים וחברי כנסת). היום, כ-60 שנים אחרי הקמתה, ניתן לראותה כמרכיב מרכזי בהצלחת מערכת השיפוט הישראלית המפוארת.

     

    הרעיון המסוכן לערוך "שימוע" על-ידי גוף פרלמנטרי למועמד לשופט עליון עלול להכניס למערכת השיפוט ממד פוליטי הרסני ויותר מזה - הוא עלול לפגוע בנשמת אפה: אי-תלותה ויכולתה לרסן את השלטון. המטרה הסמויה של הרעיון היא ליצור בקרב השופטים תחושות של חרדה ואי-ביטחון. שלטונו של נתניהו שואף לראותם כנועים ומפוחדים - משפטו האלמותי ראש הממשלה "הם מ-פ-ח-ד-י-ם" מתייחס היום לשופטים בירושלים, שמנחם בגין כה העריץ אותם.

     

    רעיון השימוע, יחד עם החוקים לכאורה שהכנסת אישרה לקריאה ראשונה: "חוק גרוניס" וחוק שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, הם סמל ועדות למגמת השלטון: להפוך את ארצנו ממדינה ששואפת להיות דמוקרטיה מערבית מתוקנת ל"דמוקרטיה עממית", נוסח אלבניה של שנות ה-50 במאה הקודמת. ניתן להניח כי כבוד ראש הממשלה, שכה מעריץ את וינסטון צ'רצ'יל, מכיר את אמרתו כי הדמוקרטיה איננה היכולת של 51 האחוזים לתלות את שאר ה-49 אחוזים. סביר להניח כי זה החלום הרטוב של ח"כ זאב אלקין. בנימין נתניהו, כבנו של היסטוריון, יודע היטב כי השלטון המפלצתי הוקם בארץ הכי תרבותית הודות לרוב הנבחר שמאס בשיטה הדמוקרטית "הרקובה".

     

    פרופ' יחיעם ויץ, החוג להיסטוריה באוניברסיטת חיפה  

     

    גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ח"כ זאב אלקין, אמש במליאה
    צילום: גיל יוחנן
    מומלצים