לאהבה אין מרחק, אבל עדיף שתבוא אתה אלי

הפייסבוק. לטס פייס(בוק) איט: הוא לא בדיוק ספר, ואין לו בדיוק פרצוף, אבל הוא נותן לך פלנטה אחרת לחיות בה, עם כל החברים שתמיד רצית שיהיו לך, עם 3500 פרצופים שיגיעו מייד לחלץ אותך במקרה של פנצ'ר.

עוד על פייסבוק בערוץ יחסים:

פייסבוק מכריח אותנו להגדיר את היחסים

יש לך הצעת חברות חדשה

בין חזה חשוף על החוף ובין פרטיות בפייסבוק

שייקר בפייסבוק - פיק אפ מבלי לצאת מהבית

גם לנו יש פייסבוק

תמונה שווה 3500 חברים 

כולם יפים בפייסבוק, אבל דיאנה במיוחד. תמונה שווה אלף מילים, אבל שלה – 3500, כמספר החברים הקרובים באמת. וכשאנחנו מדברים זה לגמרי ברור שמקש ה-ח שלה מונח במקום הנכון, ושאין לה בעיה של חחחרדה חחחברתית. ואחרי חצי שעה היא שואלת איפה אני גר, ואני עונה ושואל אותה בדיוק את אותה שאלה, ופתאום היא אומרת בלי להתבלבל: "בקריות".

זה ישראל בכלל?

אה, אני מכיר את הקריות. "את מתכוונת לאזור שבין קרית אונו, קרית קריניצי וקרית הסביונים?", אני שואל, והיא עונה: "לא. קרית ביאליק". קרית ביאליק? אני מגרד טיפה את המצח. "איפה זה? זה רחוב בת"א?". "זה בצפון", היא עונה. "בצפון תל אביב?", אני שואל. "זה אחרי חיפה", היא מסבירה, ואז פתאום הבנתי שזו שיחה עם חו"ל. "אחרי חיפה? לא החזרנו את זה לבריטים או משהו?", אני שואל, "איזה בריטים?" כך היא, "הבריטים. הסכם סייקס-פיקו, לא יודע. זה ישראל בכלל?".

אני דווקא בעד ישוב הארץ לפי חזונו של בן גוריון, ומאוד תומך בתושבי הפריפריה. וכשיש שריפה בכרמל או טילים מלבנון – אני לגמרי מזדהה עם תושבי הצפון הנסים על נפשם. אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שזה מקום לגמרי אחר. "זה כולה שעה ורבע מת"א", היא מנסה להרגיע אותי. "ממש כלום, זה לא בעיה". שתקתי לרגע, עיקמתי פרצוף בעזרת אייקון שהיה שם. ואז הגיע הנאום:

"המרחק זה מה שחשוב לך? ואם תתאהב במישהי ממטולה? אז לא תיסע עד אליה? אני אסכים לנסוע גם למדינה אחרת אם אדע שאהובי נמצא שם. כי לאהבה אין גבולות ומרחקים, ומי שרק מבין את משמעותה לא מייחס בכלל חשיבות לנסיעה של איזו שעה ורבע מסכנה".

התחלתי להרגיש קטנוני לגמרי. עושה עניין מעוד כמה דקות על הכביש וזורק לפח את מה שיכול היה להיות הדבר שלו פיללתי. "ובכלל, היום הכול כל כך קרוב. אתה בצ'יק מגיע מפה לשם ומשם לפה. אתה לא מספיק לנמנם רגע במטוס ואתה כבר בתורכיה, ורכבת אוספת אותך מהבית ולוקחת אותך לכל מקום. אתה קורא משהו בדרך, נהנה מהנוף, ומצטער שכבר הגעת כל כך מהר. מה זה בכלל נסיעות בימינו?".

טוב, אין מה להגיד, היא צודקת. המרחק זה מימד לא רלוונטי בעולמנו המצטמק. היום העולם כולו הוא חוות פיטום אחת גדולה, כפר פסטורלי שבישיבה רציפה של חמש שעות אתה מגיע לכל קצה שלו. ונכון, האהבה יכולה להמתין גם מעבר לפינה ולא בבית שממול, ואפשר אפילו צפונית לחיפה למצוא את האושר, הרי כבר נאמר: מצפון תיפתח הטובה.

פלנטה אחרת שבה כולם יפים. פייסבוק(צילום: shutterstock)

"אני כל כך שמח לשמוע את כל זה", אמרתי בהקלה, "זה פשוט נפלא שלא יהיה לך קשה להגיע לאזור המרכז רק בשביל שניפגש". לאאאא", היא צווחה בא' דגושה, "אני מאוד מעריכה שגבר מגיע אליי. אתה יודע, בשביל להראות שהוא רציני לגביי".

אוקיי. עכשיו אני צריך לשאול את עצמי עד כמה אני רציני עם בחורה שפרצה כמו זיקוק דינור אל פלנטת הפייסבוק שלי, ואם נסיעה אל "קרית סוף העולם תחתית" בשביל פגישה ראשונה - זה במסגרת הנורמות של עם שחזר למולדתו אחרי אלפיים שנה.

"יקירתי, אדם שעושה מאמץ לפני שהוא מכיר אותך, הרי לא עושה את המאמץ בגלל מה שאת, אלא בגלל מה שהוא היה רוצה שתהיי", עניתי לה, והוספתי: "אך פגישה שנייה זה כבר דבר אחר, ואם אז הוא יסכים להגיע עד אלייך – זו רצינות כהלכתה!".

נסיכות מגלקסיה אחרת

הפייסבוק לפעמים מביא לך נסיכות קסומות, שצצות כמו מטאור שמסתער קדימה, אבל לפעמים הוא גם לוקח אותן כמו כוכב נופל שנעלם אל גלקסיה אחרת. וזה לא נורא, גלקסיה אחרת, כי כשחושבים על זה, זה מקסימום שעה ורבע נסיעה. היום הכול נורא קרוב.

• אהבתם את הסיפור? יש לכם מה להגיד לאורן נידל? כתבו לו