שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הנרי דוד: "התיאטרון ברובו איבד תוכן"
    "אני מרגיש חי כשאני משחק", טוען הנרי דוד, למרות שלדבריו בכלל לא בחר במקצוע. כעת הוא מככב בעיבוד של גשר ל"יונה ונער" ומדבר על התיאטרון הישראלי שהתנתק מתפקידו בחברה: "למה לעשות כל כך הרבה הצגות כשכולן דומות זו לזו?"
    יש משהו מבלבל בהנרי דוד. זה לא רק המבט שמשדר תום ילדותי לכאורה, או מסלול הקריירה והבחירות המזגזגות שהוא עושה בין תיאטרון וקולנוע איכותיים למיינסטרים טלוויזיוני פופוליסטי. זו גם לא ההתעקשות הכמעט אובססיבית שלא לשחק עד הסוף את המשחק שהתקשורת מצפה ממנו לקחת בו חלק, ובכל זאת להיות נוכח. קצת כמו סרט צלולואיד בחדר החושך, גם הנרי דוד מעדיף להימנע מחשיפת יתר. חשיפה ארוכה מדי שורפת. ושריפה, הוא יודע, עלולה לגרום לכוויות.

     

    גם עיני התכלת של דוד מבלבלות ולפעמים זה בעוכריו. יופי, מתברר, מושך לרוב את מרבית תשומת הלב מכישרון אמיתי שמסתתר מאחוריו. והנרי דוד הוא כישרון טהור, לא בהכרח מלוטש ולא תמיד מעובד, אבל אולי זה בדיוק מה שהופך אותו לבולט כל כך בשטח.

     

    הנרי דוד ב"יונה ונער". מתכון לסחיטת דמעות (צילום: גדי דגון) (צילום: גדי דגון)
    הנרי דוד ב"יונה ונער". מתכון לסחיטת דמעות(צילום: גדי דגון)

     

    למרות שהפריצה הגדולה שלו לתודעת ההמון היתה בסדרת הטלוויזיה "מרחק נגיעה" שעלתה לשידור ב-2007, את צעדיו הראשונים עשה שבע שנים קודם לכן על במת תיאטרון גשר. בתיאטרון - שבו משחקת אמו, ליליאן רות, ובו שיחק גם אביו, רונלד חיילובסקי שמת בתאונת דרכים קטלנית כשהיה בן 17 - הוא משחק בימים אלה בתפקיד ראשי בעיבוד לרומן "יונה ונער" של מאיר שלו.

     

    את ספריו של שלו לא הכיר, אך כשצלל אל תוך דפי הרומן משהו בו התכווץ. "זה מתכון לסחיטת דמעות", הוא אומר בניסיון שלא צולח להרחיק עדות ולהדוף את עצמת הרגש שבחוויית המפגש הראשוני עם הטקסט. "בכיתי בסוף. אמרתי לעצמי, 'What The Fuck', מה זו המניפולציה הזו? זה נגע בי, אבל בואי נאמר שהקונטקסט העציב אותי יותר מאשר רומם את רוחי".

     

    על עיבוד הרומן, שמקפל דרך סיפור אהבה על-זמני את סיפורה של מדינת ישראל, חתומים במשותף הדרמטורג והמתרגם רועי חן ומנהלו האמנותי של התיאטרון, יבגני אריה. ההצגה שביים אריה רחוקה במידה רבה מהמקור, גם אם סיפור המסגרת נשמר.

     

    אם ברקע העלילה מהדהדים תופיה הרועמים של מלחמת העצמאות, במרכזה נער חולמני מעמק הירדן ונערה מתל-אביב, שמשלחים זה לזו יוני דואר עד לאותו קרב אימתני בין לוחמי הפלמ"ח לגדודי לוחמים ערבים על השליטה במנזר סן-סימון. בקרב, שמציין תקופה שנסתיימה, מתים הנער והתום. "כל הדמויות בסיפור הזה נובלות", אומר דוד, "הם חיים את החיים כדרך אל המוות ונכנעים לו עוד לפני שהגיע. זה מעציב אותי. מבחינתי אלו חיים שמשולים למוות".

     

    נהוג לומר ששלו מהמיטיבים לצייר את פני הישראליות, וישראלים נוהגים לחשוב על המקום הזה כמקום שמקדש את החיים.

     

    "אף אחד לא מקדש פה את החיים. כולם מתנהלים. אנשים חיים באשליות של חיי נצח. המוות הוא חלק אינטגרלי מהחיים וחייבים להבין שזה נתון במשחק. התפקיד שלנו הוא לנצח את המוות, אחרת אין שום משמעות לחיים".

     

    לנצח את המוות כלומר להשאיר משהו אחריך כמו ילדים או יצירה?

     

    "לא, כי זה אומר שרק כמות מסוימת של אנשים יזכו לחיי נצח. אני מתכוון לניצחון הרוח על החומר. החומר לא מחזיק, הוא זמני ומתכלה. בגלל זה הדרך היחידה של רוב בני האדם לקום בבוקר היא לשקר לעצמם. אני רוצה להיות קיים ואם הרצון הזה נטוע בי, זה מרמז על כך שכנראה אני יכול לגדול, להתעלות על עצמי, להגיע למצב קיומי אחר".

     

    אבל גם ליצירה ולתיאטרון יש תפקיד בחיים האלה: "חלומו של כל יוצר הוא שהיצירה שלו תשנה בני אדם, שלא תאפשר להם לחיות מחר כמו שחיו אתמול. אם הכל יישאר כפי שהוא, מה עשית בעצם? בידרת, הצחקת, העברת את הזמן, לא יותר מזה. אני מקווה שמה שאני עושה ייגע ושאמנות תשמש איזו פונקציה משמעותית בחברה. איכשהו התנתקנו משם. עושים היום המון הצגות בתיאטרון הישראלי, ואני שואל - למה כל כך הרבה? בייחוד שהן כולן כל כך דומות אחת לשנייה. התיאטרון ברובו איבד תוכן ואני לא יודע עד כמה מעניין מוצר נטול תוכן. אותי זה לא מעניין, בגלל זה אני לא רואה יותר הצגות".

     

    מתוך "יונה ונער". התיאטרון התנתק מתפקידו בחברה (צילום: סשה סמינוב מרון) (צילום: סשה סמינוב מרון)
    מתוך "יונה ונער". התיאטרון התנתק מתפקידו בחברה(צילום: סשה סמינוב מרון)

     

    אין דבר מורכב יותר עבור שחקן בוגר מלשחק ילד בלי להתיילד, ואת המשוכה הזו הוא עבר בהצלחה. "זה היה הפחד הכי גדול", הוא מודה, "ניסיתי להבין מה זה ילד ומהי תפיסת המציאות שלו. ילד חווה את העולם באופן ראשוני והכל חדש לו. ההבנה הזו הצילה אותי. העברתי דרך המסננת שלי כאדם בוגר את מה שאני זוכר מחוויית הילדות".

     

    הילדים שלך עזרו בתהליך?

     

    "התבוננתי בהם במהלך העבודה. כן, לקחתי מהם כל מיני דברים".

     

    ההורות שינתה אותך?

     

    "מאוד. לפני שמיכאל ודריה נולדו חשבתי רק על עצמי ויש בזה משהו מעיק. זו עבדות להתעסק רק בעצמך".

     

    משחק זה רק מקצוע. כמו נגר

    במרבית הראיונות שנתן לאורך השנים נטה לבעוט במקצוע המשחק ולמזער את חשיבותו בחייו. בין אם מרצון להימנע מהגדרה עצמית מחייבת, ובין אם מתוך הביוגרפיה הפרטית של מי שנולד לתוך משפחה של שחקנים ומכיר גם את צדדיו הפחות זוהרים של המקצוע, נדמה שהוא מבקש לבנות לעצמו חומת מגן. "זו עסקת חבילה שבתוכה אתה לא חופשי", הוא אומר. "גם אם בפנים שקט, יש יותר מדי רעשי רקע מבלבלים. אני לא חושב שבחרתי בזה. אף אחד לא שאל אותי. זה נקבע עבורי".

     

    מי קבע?

     

    "הגנים שלי, החינוך שקיבלתי, הנסיבות, הכישורים שלי. אני שם כי אני Fit, לא כי בחרתי בזה".

     

    כמה נוח. אם זה נקבע בשבילך, אתה משוחרר מאחריות.

     

    "אני לא מושך ידיים מאחריות אבל זה לא החלק המרכזי של חיי. אבא שלי לקח את המקצוע הזה ללב. ראיתי אותו מתייסר בגלל תפקידים שרצה לעשות ולא נתנו לו. אמרתי לעצמי שאם אלך לעולם הזה, לא אעשה את זה כך. זה נראה לי כל כך שולי. זה בסך הכל מקצוע, כמו נגר. זו מיומנות נרכשת".

     

    שדורשת כישרון... חוצץ מזה, אני מניחה שאתה משאיר בכל דמות משהו ממך.

     

    "זה יותר מזה. אני מרגיש חי כשאני משחק. זה מאוד מתגמל אבל יש כמות מוגדרת של אנרגיה ואדם לא יכול להשקיע את כולו בהכל. יש בי שאלות אחרות שמניעות אותי ורצונות אחרים שנטועים בי. השאלה הבלתי פוסקת היא איזה רצון יוכל להוביל אותי הכי קרוב למה שאני תופס כהתקדמות. זה לא תמיד משחק".

     

    עצלן בעשייה מתמדת

    בניגוד לשחקנים צעירים אחרים, סיום פרויקט אחד אצלו הוא תחילתו של אחר - ולמרות זאת, הנרי דוד מגדיר את עצמו כעצלן כרוני. "אני קובע מטרות ומחשב את כמות האנרגיה שאוציא בדרך אליהן ורק אז פועל. המשמעות של כל זה היא שאני לא עושה הרבה. אני לא חושב שהמרדף למימוש עצמי והגשמה של כל החלומות הוא בהכרח חיובי ואין לי רצון לגלות שבזבזתי את כל החיים על הספק וריצות. אדם צריך שתישאר לו תמיד האופציה לחלום".

     

    הנרי דוד. "מרגיש חי כשאני משחק" (צילום: גדי דגון) (צילום: גדי דגון)
    הנרי דוד. "מרגיש חי כשאני משחק"(צילום: גדי דגון)

     

    התיאטרון במידה רבה מעניק לו את האופציה לחלום. שם הוא מוכן לבטל את עצמו מול חזונו של הבמאי שאחראי על מימוש החלום. "אני החומר והבמאי הוא זה שמעצב את החומר", הוא אומר. "זו עבודה שיתופית והיום אני יודע שאני זקוק לבמאי שיכוון אותי, שייתן נקודת אחיזה, שיניע את התהליך. מול במאי שאני סומך עליו אין לי בעיה לבטל את עצמי".

     

    בשנים האחרונות דיבר לא פעם על ההחלטה לנטוש את הלימודים בסטודיו למשחק לאחר שנתיים בלבד. היום, ממרחק הזמן ובמבט מפוכח, הוא מסביר: "אני לא כל כך אוהב שחקנים. גדלתי בתוך זה ואני מכיר את כל החרא הנלווה, שדי מחליא אותי. מובן שעם הזמן אני מגלה גם בעצמי את אותם הדברים שתמיד החליאו אותי באחרים. אנחנו קצת דוחים. בתקופה ההיא של חיי לא רציתי לצלול לתוך זה בלי שיהיו לי הכלים להרחיק את עצמי מזה בו זמנית. ברגע שרכשתי את יכולת ההרחקה, הייתי מוכן להתמודד".

     

    לפני שנתיים הצטלם לסרט "אולימפוס אינפרנו", הפקה רוסית בה שיחק לצדה של השחקנית פולינה פילוננקו, שמוכרת לקהל הישראלי בזכות הופעתה בסרט "כולם מתים חוץ ממני" שהציג במסגרת התחרות הבינלאומית של פסטיבל חיפה ב-2008. "אני לא יודע אם זו אופציה לחזק את הדיאלוג עם רוסיה במובן המקצועי", הוא עונה לשאלה המתבקשת. "אני לא רוצה לנסוע לשם, בטח לא לחיות שם ולהתערבב במקום, בדיוק כמו שאין לי רצון לנסוע לניו-יורק או ללוס אנג'לס".

     

    רק שלארצות הברית אין לך בדיוק אותו הקשר כמו לרוסיה.

     

    "בשני המקומות ארגיש מנותק במידה שווה. זו שפה אחרת מבחינתי, למרות שאני מדבר רוסית. זו לא העיסה שבה התבשלתי. אין לי דרכון נוסף. אין לי לאן לנסוע.
    רוסיה היא לא בית מבחינתי, כך שאני לא מרגיש שיש לי לאן לחזור. זו ארץ זרה לגמרי בשבילי, לא משנה כמה יגידו: 'רוסי, תחזור לרוסיה'. אני גר פה שני שליש מחיי. אני לא יודע עד כמה אני רוסי בכלל".

     

    אם מדברים על שייכות, מה הסיפור עם שמות במשפחה שלכם? שינית את השם שלך פעמיים. גם אמא שלך שינתה את שמה.

     

    "זה כנראה קשור בצורך לספק איזה יצר שחקני כלשהו. כשדמות מסוימת נמאסת עליך, אתה רוצה להחליף. שיניתי את שמי פעמיים בחיים, כל פעם מסיבה אחרת. אני נקרא על שם סבא כך שלמעשה אני הנרי השני. הייתי צריך לברוח מזה כי לא הייתי יכול להתחייב לשם. בגיל 26, אחרי שאבא שלי מת וסבא שלי גם הוא מת, הבנתי שאני לא ממשיך יותר שום שושלת ושהגיע הזמן להתחיל משהו חדש. כולם מתו ורציתי משהו אחר משלי. זו התחלה חדשה, משהו שאני יצרתי".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הנרי דוד יונה ונער תיאטרון גשר
    צילום: גדי דגון
    לאתר ההטבות
    מומלצים