שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    משרד החינוך התנתק מפייסבוק ומהמציאות

    האיסור הגורף של משרד החינוך על קשרי מורים-תלמידים בפייסבוק מגוחך, אבסורדי ומעוגן בתפישות שלא הולמות את המאה הנוכחית. הפסקתם לסמוך על המורים

    "איש צוות חינוכי לא ייזום תקשורת עם תלמידים ברשת חברתית, לא יציע להם חברות ולא יאשר הצעות חברות שיתקבלו מהם" (סעיף 6.1.3 בחוזר מנכ"ל משרד החינוך - "חינוך לערכים"). במילים אחרות: משרד החינוך קובע כי אל לנו המורים לתקשר עם תלמידינו בפייסבוק או בכל רשת חברתית. רוצים תקשורת וירטואלית עם התלמידים כדי להיטיב את איכות ההוראה? עשו זאת דרך אתר בית ספרי בלבד או דרך אתרים חינוכיים ייעודיים. זה הנוהל החדש.

     

    עוד בערוץ הדעות:

    הצבנו מראה בפני היורדים, וזה פגע / זיו תדהר

    החורף הרוויזיוניסטי של נתניהו / יורם מיטל

     

    במשרד החינוך שכחו, כנראה, שפייסבוק לא משרת את התלמידים באותו אופן שבו הוא משרת את פקידיו יוזמי המסמך. נבדיל בין התלמידים, הילִידים בעולם הווירטואלי, ובין קובעי הנהלים, הבוגרים, החיים רגל בעולם הווירטואלי ורגל בעולם הלא-וירטואלי, מין יצורי כלאיים שהיגרו אל מרחבי הרשת, ולא נולדו לתוכה. עבור הבוגרים, הרשת החברתית היא כלי תקשורת. זה ייעודה. תקשורת עם הסביבה באמצעות הטכנולוגיה. עבור הילדים, לעומת זאת, הרשת החברתית היא המקום שבו הם חיים. שם הם מפתחים זהות. שם הם גדלים. שם הם משחקים. ושם הם מעצבים את זהותם.

     

    משרד החינוך גזר על המורים לא להיות קיימים במרחב הווירטואלי. הוא הוציא את המבוגר האחראי אל מחוץ לחוק. אני ועמיתיי, חלקם מן האקדמיה, אומרים: כיוון שהתלמידים חיים בפייסבוק, העבודה הפדגוגית הטובה ביותר צריכה להיעשות שם. מבחינה לימודית גרידא, אם התלמיד חי ברשת החברתית, יהיה קל מאוד לעניין אותו בחומר הנלמד בסביבה הזו שבה הוא חי. בסביבה הטבעית שלו, ולא בסביבה בית-ספרית כפויה שהיא עבורו כורח ולא בית. בפייסבוק אוכל לאתגר אותו ואת חבריו לכיתה בקלות רבה אם אשתמש באופן מושכל באפשרויות שהרשת החברתית מעמידה לפניי.

      

    במבט רחב יותר: מבחינה פדגוגית, מובן שיש יתרון עצום של היותו של מורה בסביבה הווירטואלית. היכולת של העוסקים בחינוך לזהות סוגיות מורכבות הקשורות בהתפתחותו של תלמיד ובתהליך הטבעי של עיצוב זהותו העצמית, יכולה להיות יעילה שבעתיים ברשת חברתית שבה כל צעד ושעל מתועדים. גם כך אנחנו משתדלים להיות ערים וקשובים למאורעות המשמעותיים בחייו של ילד, מאורעות בעולמו החיצוני או הפנימי של הילד שעשויים להיות הרי גורל בעיצוב זהותו.

     

    אני אישית מצליח להגיע באמצעות הרשת החברתית אל התלמידים שאותם אני עלול לפספס בכיתה. המרחב הווירטואלי האנושי מאפשר להם להתבטא באופן שלא היו יכולים בכיתה או אף פנים אל פנים. הם מאפשרים לעצמם חופש שאינו תלוי במקום, בגוף או בזמן. אין ספק שהדבר תורם עד מאוד לחיזוק קשר ההערכה בין מורה-תלמיד, ומיטיב את אווירת השיעורים עצמם בכיתה ואת מהלכם.

     

    שאלתי את עצמי וגם אחרים מדוע גוזר משרד החינוך גזירה שכזו? אחת התשובות שקיבלתי הייתה שאולי אנשיו חוששים מהתפתחות מערכות יחסים לא נאותות בין מורים ובין תלמידים. על כך אומר: הפוסל במומו פוסל. אם הגזירה הגורפת הוטלה מתוך מקום צר שכזה, הוגי הגזירה דלו ממוחותיהם שלהם ככל הנראה תרחישים מרתקים עתירי פרטים, ואלה נטועים בדמיון פורה.

     

    בורות ופחד במקום חשיבה ביקורתית 

    אני מזכיר: אנו אנשי חינוך. אנו אנשים מקצועיים. סִמכו עלינו, פקידי משרד החינוך, שנמשיך לעשות את עבודתנו נאמנה. הפסקתם לסמוך עלינו כשבחרתם לומר לנו באמצעות "עוז לתמורה" להעביר כרטיס נוכחות. הפסקתם לסמוך עלינו כשבחרתם לכבול את העשייה הפדגוגית שלנו אל חדר המורים בלבד. הפסקתם לסמוך עלינו כשבחרתם לכפות עלינו שלא לנהל תקשורת עם התלמידים בפייסבוק.

     

    מבחינה טכנית, כשתלמיד מבקש ממורה חברות בפייסבוק, הוא מיד יקבל את כל העדכונים הציבוריים שהמורה יפרסם, גם אם אישר המורה את החברות וגם אם לאו, כך שאין משמעות לסירוב לבקשת חברות שכזו.

     

    אם רוצים לעזור לנו המורים להשתמש בפייסבוק בצורה מועילה ומיטיבה, ראוי שילמדו אותנו כיצד לבחור לנהל קבוצות ברשת ואולי כיצד לברור את המידע שמגיע לחברי הקבוצות וביניהן קבוצות התלמידים. איסור גורף על קשרי פייסבוק הוא מגוחך, אבסורדי ומעוגן בתפישות שלא הולמות את המאה הנוכחית. האם היה נכון לרענן באופן זה את נוהלי משרד החינוך, או שהיה נכון יותר לרענן את תפישותיהם של קובעי הנהלים?

     

    אני איש חינוך. אני איש-עסקים. איש רוח ואיש מעשה. אני אדם רב-גוני. יש לי הרבה מה לתת, ואמשיך לחנך את הילדים שלומדים בכיתותיי, לחשוף אותם לערכים ולחשיבה ביקורתית שתעזור להם לעצב את זהותם ואת תפישותיהם על קרקע של דעת ושל בינה, ולא על קרקע של בורות ושל פחד.

     

    הערה לפקידי משרד החינוך שעמלו על סעיפי המסמך: אף שיש שם סעיפים נהדרים וחשובים, שאותם לא ציינתי בגילוי הדעת שלי, ייתכן שנפגעתם מדבריי. אם הוצאתי את דיבתכם, מצורפת בזאת המחאה על סך 300,000 שקלים ("חוק ההשתקה", זוכרים?).

     

    לירון ברגר, מורה בבית הספר הריאלי העברי בחיפה, ומנהל "השראה הוצאה לאור". 

     

    מדברים על זה עכשיו בעמוד הפייסבוק של "ראש 1"

     

    גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הפוסל במומו פוסל. לירון ברגר
    חיים בעבר. שר החינוך, גדעון סער
    צילום: נועם מושקוביץ
    מומלצים