שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    10 דרכים שיגרמו לילדים לעזור יותר בבית
    הם זורקים את הנעליים בסלון, לא מורידים מהשולחן ומתרגזים כשאנחנו מבקשים מהם לסדר את החדר. הילדים של היום הם ממש לא מה שהיה פעם. ומי אשמים בכך? רק אנחנו, ההורים. אלי זוהר ניב מחזירה את הסדר לבית - ואת המטלות לילדים

    "הילד שלנו לא עושה כלום בבית!", קוננה האישה שישבה מולי.

     

    "כן", הוסיף בן זוגה בפנים מכורכמות, "בקושי הוא מוריד את הצלחת מהשולחן - וגם זה אחרי שאנחנו מזכירים לו. כלום הוא לא עושה, כלום. אני בגילו הייתי עוזר לאמא שלי לנקות את הבית פעם בשבוע, עושה קניות, לוקח את אח שלי מהגן, מה לא?".

     

    "אין, אין מה לעשות. הדור הזה עצלן. מפונק", סיכמה האישה בהשלמה. "אנחנו כבר התייאשנו".

     

    הכתבות הקודמות של אלי זוהר ניב בערוץ הורים :

    לחיות בתרבות השפע - בלי להרוס את הילדים

    אפשר לקבל קצת פרטיות בבית הזה?

    מדברים לקיר? 9 כללים שיגרמו לילדים להקשיב

    'למה הוא מקבל ואני לא?'; על הילד המקופח תמיד

     

    ואתם? גם אתם התייאשתם? במהלך השנים בהן אני עובדת עם הורים אני שומעת שוב ושוב תלונות על ילדים שלא לוקחים חלק בהתנהלות הבית. "מה לא עשינו", אומרים לי ההורים. "כמה דיברנו, הסברנו, איימנו, אבל נראה ששום דבר לא באמת עוזר. הם תמיד מתווכחים איתנו, מפילים את התיק האחד על השני, וגם אם הם אומרים שיעשו - בשנייה שאנחנו מסובבים את הגב, הם כבר שכחו מה ביקשנו". אפילו איומים ועונשים לא משיגים את המטרה הנכספת, ודאי לא לאורך זמן.

     

    אני מזמינה אתכם להתבונן יחד, קצת יותר לעומק, על הנושא החשוב והמטריד הזה, המייצר בבתים רבים מריבות אינסופיות על בסיס יומי.

     

    של מי האחריות על הבית הזה?

    נתחיל (איך לא) מהתפיסה שלנו, ההורים, את ההתנהלות בבית. באחריות מי היא? האם זה אך ורק שלנו, או אולי גם לילדינו צריך להיות חלק בזה? ברור שרובנו מצהירים בלהט ש"בטח, אין שאלה, מה זאת אומרת, גם הילדים צריכים להיות שותפים!", אלא שבפועל בבתים רבים זה לא באמת קורה.

     

    לתחושתי, רובנו עסוקים היום בשאלה "מה עוד נוכל לתת לילד שלנו", והרבה פחות ב"מה נוכל לבקש מהילד שלנו". אנחנו יכולים לראות זאת ברמת הנתינה המוגזמת, בשירותים המיוחדים והלא-הכרחיים-בכלל שאנו מעניקים להם, בהתחשבות-יתר (שבאה לא פעם על חשבוננו), בצרכיהם ורצונותיהם.

     

    מה שהיה כל כך ברור מאליו להורים שלנו - הרבה פחות ברור לנו. "מסכן הילד", אנחנו אומרים, "הוא לומד כל כך קשה, יש לו שיעורים, חוגים, חברים. אז שאני אבקש ממנו עוד לסדר את הבית?".

     

    אנחנו מרחמים עליהם, לא רוצים לעשות להם מה שההורים שלנו עשו לנו (ימי חמישי השנואים בהם ניקינו אנחנו את בית ילדותנו, זוכרים?), אנחנו רוצים לאפשר לילדים שלנו להיות ילדים - ולא להטיל עליהם משימות של מבוגרים ("הם עוד יעשו את זה כל כך הרבה בחיים"). תוסיפו לזה את העובדה שחלקנו לא סומכים על הילדים שיעשו את העבודה כפי שצריך, ובטח שלא בדרכם, וזה גם לוקח להם כל כך הרבה זמן... כמו שאמרה לי אמא שהגיעה לייעוץ: "עד שאני אסביר לה ועד שהיא תעשה את זה, ועוד לא בדיוק כמו שאני אוהבת - אני כבר אעשה את זה שלוש פעמים". מצלצל מוכר?

     

    וכך אנו מוצאים את עצמנו טובעים בים של משימות סיזיפיות שלא נגמרות אף פעם ומכלות את כוחותינו: סידור וניקיון הבית, קניות, כביסה, גיהוץ, בישול, תיקונים... תעסוקה מלאה לצוות שלם המתועל בדרך כלל, באופן בלעדי, אלינו. ואנחנו מתוסכלים.

     

    אז מה עושים? מה כן יכול לעזור לשנות את המצב? הנה כמה הארות למחשבה:

     

    1. המשפחה היא קהילה

    כולנו שותפים בה, נתרמים ממנה ותורמים לה. זו הזדמנות להעביר לילדים שלנו כמה מסרים רבי ערך: אני לא רק יודע לקחת - אני גם יודע לתת. אני יודע לקחת אחריות, אני שותף, אני יכול ומסוגל, אפשר לסמוך עליי, אני רואה את האחר ואת צרכיו ואני מעריך שעושים בשבילי. אם נקודת המוצא שלכם היא כזו השאלה שתשאלו את עצמכם לא תהיה "האם ילדים צריכים לעזור", אלא "במה". וזה כבר מעביר אותנו לסעיף הבא.

     

    2. מה ילדים יכולים לעשות?

    כל אחד על פי גילו וכישוריו. לעתים דווקא אנחנו, ההורים, שכל כך קרובים לילדינו, לא רואים אותם כפי שהם ואף ממעיטים ביכולותיהם. בדקו עם אנשים אחרים בסביבתכם, עם הגננת או המורה, מה ילדים בגילו של ילדיכם כבר מסוגלים לעשות. לעתים תופתעו לגלות שהרבה יותר ממה שחשבתם. על מנת לרתום את הילד שלכם לעשייה חפשו תפקידים מאתגרים עבורו, טיפה מעבר ליכולת שלו. זה בהחלט ידרבן אותו לשיתוף פעולה.

     

    3. נצלו את גיל המרד הראשון כמקפצה להמשך

    ודאי שמתם לב כי ילדים בגיל הגן אוהבים לעזור: לנקות אבק ממדפים, לסדר את הפירות בסלסילה, לערוך שולחן, לחתוך ירקות לארוחת ערב. כל משימה כזו מהווה עבורם אתגר בלתי רגיל, אישור שאנו סומכים עליהם ורואים בהם בוגרים. במקביל, הן גם נותנות מענה מצויין לצורך מרכזי בשלב ההתפתחותי בו הם נמצאים, העוסק בפיתוח מיומנויות חשובות של עצמאות, אחריות, שליטה, יוזמה ובחירה. עבורם זה כיף של ממש, הנאה צרופה, הזדמנות להביא לידי ביטוי את היכולות החדשות המתפתחות שלהם. תתפלאו לגלות שמתן משימות כאלה לזאטוטים יפחית באופן ניכר גם את הצורך שלהם במרד מהסוג של "אני לבד". בתחזוק נכון, אפשר להמשיך עם זה גם הלאה.

     

    4. ציפיות? רק לכריות

    משום מה אנחנו מצפים מהילדים שלנו שישימו לב שהחדר מבולגן, שהצעצועים מפוזרים על השטיח, שהנעליים זרוקות באמצע הסלון... אבל הם לא רואים את כל זה. באמת. ממש לא מפריע להם להמשיך לשחק ולעסוק בענייניהם כאילו כלום.

     

    אני לא יודעת אם שמתם לב, אבל רוב ילדים חיים לגמרי בשלום, ואפילו אוהבים, את כל הדברים שאנחנו לא: אנחנו רוצים סדר? הם בעניין בלגן. אנחנו אוהבים שקט? הם בעד רעש. חשוב לנו שיהיה נקי? אין להם שום בעיה עם לכלוך. זה ממש לא נגדכם, זה שלהם, בילט אין. אז במקום לצפות ולהתאכזב, להתעצבן ולכעוס - פשוט תגידו להם.

     

    5. גם אנחנו לא נולדנו עם המגב ביד

    עיקר הלמידה נעשית תוך כדי עשייה, וכמובן תוך כדי טעייה. אם אנחנו רוצים שהילדים שלנו ילמדו לרחוץ כלים כך שלא יישאר עליהם סבון, יקפלו כביסה באופן סביר, ישקו את העציצים ולא את הריצפה מסביב - הם חייבים להתאמן. כשאנחנו מעירים כל הזמן, או עושים אחריהם - זה מעביר מסר בעייתי ומוציא את החשק (גם כשהוא עדיין קיים). סייעו ברגישות והתאזרו בסבלנות. זה יקרה. אם בשום פנים אתם לא חיים בשלום עם התוצאה - עשו בעצמכם. אבל אז - אל תקטרו. אתם בחרתם בזה.

     

    6. אל תיקחו על עצמכם תפקידים מיותרים

    איך זה שבמקביל לכל התפקידים המוטלים עלינו ממילא, אנחנו גם מתנדבים לעשות כאלו שאנחנו לא חייבים? להתערב במריבות של הילדים שלנו, לסדר להם את החדר, להסיע אותם לכל מקום גם כשהם יכולים לנסוע באופנים או (רחמנא לצלן) ללכת ברגל, להסדיר עניינים עם חברים במקומם. אין צורך. יש לכם די והותר מה לעשות. הם יכולים (וצריכים) לבד.

     

    7. תפקיד אחד לכל ילד

    במקום לבקש ולהזכיר, שוב ושוב, כל יום, את אותן מטלות, למה שלא יהיה לכל ילד תפקיד אחד מסויים המוטל עליו? ערכו שיחה משפחתית בה תעלו את נושא התפקידים באופן קצר וממוקד, וכל ילד יבחר בתורו תפקיד אחד אותו הוא יעשה כל יום לטובת כלל המשפחה. שימו לב שהתפקידים יהיו תואמי גיל ודומים ברמת התרומה לקהילה. בידקו איך זה מתנהל במשך שבוע. עובד - יופי, לא עובד - בודקים למה ומה ניתן לשפר.

     

    8. תוצאות טבעיות

    המצאת המאה! מה קורה אם ילדכם, שהיה מופקד על הכנסת הכלים למדיח, לא עשה זאת? הדחף הראשוני הוא, כמובן, לעשות במקומו. מי רוצה לחיות עם ערימה של כלים ואשפה בכיור? אל תיכנעו. יש כאן הזדמנות פז שחבל להחמיץ, או בשמה האחר - התוצאות הטבעיות.

     

    מה יקרה אם לא תעשו דבר? כן, יהיה לא נעים. כן, מתישהו גם הריח לא יעשה את זה קל יותר. את כל התלונות נפנה לאחראי, בשיא הרצינות והכוונה, ואם אפשר מבלי להיכנס למאבק כוחות. זכרו שאנחנו בתהליך של למידה. חשוב שהילד שלנו יבין שהתפקיד באמת שלו - ואנחנו לגמרי מתכוונים לכך.

     

    9. חוקים, נורמות והרגלים

    מה הקשר בין השלושה? כולם תוצאה של פעילות עקבית. משהו שאנחנו

    עושים שוב ושוב ושוב, עד שהוא הופך להיות הברור מאליו: קמים מהשולחן וכל אחד מוריד את צלחתו ועוד משהו, מסיימים להתקלח ומשאירים חדר אמבטיה שאפשר להיכנס אליו, זורקים לארגז הכביסה את הבגדים המלוכלכים. אם תקפידו ולא תוותרו, פתאום תשימו לב שזה קורה. עקביות זה שם המשחק.

     

    10. רק מילה טובה, או שתיים, לא יותר מזה

    החיזוק הכי גדול שאנחנו יכולים לתת לילד שלנו זו מילה טובה, הנאמרת במקום ובהתכוונות מלאה. כשהוא ממלא את תפקידו וגם אם הוא עושה זאת באופן חלקי ובאיחור, הקפידו לשבח: "ראיתי שהיה לך קשה לעמוד בתפקיד שלך היום - ובכל זאת עשית. יופי!". חשוב שהוא ישים לב שאתם רואים ומעריכים. זה נאסף ונערם ומשמר את המוטיבציה להמשיך ואת האווירה הנעימה בבית.

     

    הכותבת היא יועצת משפחתית, מנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים. לאתר של אלי זוהר ניב לחצו כאן 





     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שטיפת כלים. לא למבוגרים בלבד
    צילום: Shutterstock
    אלי זוהר ניב
    צילום: עדי ארד
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים