שתף קטע נבחר

אפשר לקבל קצת פרטיות בבית הזה?

כשהם קטנים הם עוקבים אחריכם לשירותים. כשהם גדלים הם משתלטים לכם על הארון או נכנסים לחדר בלי לדפוק. ואתם רק רציתם קצת פרטיות בבית שלכם. אלי זוהר ניב מסבירה כיצד תשיגו אותה ואיך זה קשור לרצון שלנו לבחור להם את הבגדים

"אני אין לי פרטיות בבית שלי. אני הולכת לחדר לנוח - הילד אחריי. גם אם אני סוגרת את הדלת, זה ממש לא משנה לו. הוא נכנס ומתחיל לדבר איתי כאילו הוא לא שם לב שאני עייפה ורוצה קצת שקט. אפילו כשאני במקלחת הבת שלי נכנסת, לוקחת דברים ויוצאת או נשארת ומתחילה להסתרק ולעשות פרצופים מול המראה. אני רוצה להתקלח לבד! שלא לדבר על זה שהיא רואה בארון שלי רכוש פרטי שלה, לוקחת ממני בגדים, גרביים, צעיפים. וזה לא שלא אמרתי לה כבר מליון פעם שזה שלי ושהיא צריכה לבקש. איפה טעיתי? מה אני צריכה עוד לעשות על מנת שתהיה לי פרטיות בבית שלי, בחדר שלי, בחפצים שלי? איך הגענו למצב הזה?".

 

הכתבות הקודמות של אלי זוהר ניב בערוץ הורים :

מדברים לקיר? 9 כללים שיגרמו לילדים להקשיב

'למה הוא מקבל ואני לא?'; על הילד המקופח תמיד

קנאה זה טבעי: 12 דרכים להתמודדות עם אח חדש

קשה לכם? 7 צעדים בדרך להיות הורים מאושרים

 

כולנו יודעים שפרטיות זה חשוב. נכון? נכון. פרטיות הוא מושג שכל משפחה מגדירה לעצמה. ישנן משפחות שאצלן נועלים את חדר האמבטיה כשמתקלחים, באחרות מקובל להסתובב בעירום. יש הורים הישנים עם ילדיהם באותה מיטה, עד שאלו האחרונים כבר לא רוצים יותר ומחפשים פינה משלהם. אחרים לא יוותרו בעד שום הון שבעולם על פרטיות חדר השינה שלהם בכלל והמיטה בפרט. כל עוד זה מקובל על שני ההורים ומיישר קו עם הערכים בהם הם דוגלים - אין שום בעיה, הכל בסדר.

 

מתי הקושי מתחיל? כשאין קו ברור בין הפרטי לציבורי ובכל פעם הוא נקבע מחדש על פי המצב הנתון באותו רגע, האנרגיות של ההורים לעמוד על מה שחשוב להם ומידת הדחיפות לעבור הלאה, לעיסוק הבא בסדר היום. כאשר אנו מבחינים שמה שקורה אצלנו בבית סביב נושא הפרטיות לא נעים ולא נוח לנו, מייצר תחושה של מחנק, שאין לאן לברוח, שאין לנו את עצמנו ואין לנו מקום בבית שהוא שלנו - משהו כאן צריך להשתנות. כן, למצוא בתוך הביחד את הלבד זו משימת חיים ראויה.

 

כשהילד עוקב אחריכם לשירותים

אז איפה הקושי? מה הבעיה? כשאני מדברת עם הורים המגיעים אלי לייעוץ על פרטיות, התמונה שקופצת להם מיד לראש היא של הילד הקטן שלהם שנכנס אחריהם, ללא שום היסוס, לשירותים. אני מניחה שכל אחד מכם חווה את השלב הזה. למה זה קורה? פשוט מאוד - ילדים צעירים לא צריכים ואף לא מבינים את הצורך בפרטיות. מבחינתם אמא במטבח, בסלון או בשירותים זה אותו הדבר. גם אם נגיד להם - זה לגמרי לא נגיש עבורם.

 

הם יוכלו לקבל זאת כעובדה אם נתעקש ונהיה עקביים. ופה אנחנו כבר נכנסים לנושא של גבולות: עד כמה אנו מודעים למה חשוב לנו ומה לא, מה מהותי ומה סתם עקשנות מיותרת וכמובן, איך אוכפים את החוקים הללו מבלי להיכנס למלחמות עולם. בשלב הראשוני הזה הם עסוקים בעיקר בעצמם, בצרכים שלהם ובסיפוקם. לא כל כך מעניין אותם, והם אפילו לא באמת מבחינים, באחרים הנמצאים לידם ובמה שהם רוצים. זוהי יכולת נרכשת, לצאת מהמצב המאוד אגוצנטרי הזה ולהבין שהם לא לבד. לדעת לחוש את הזולת ולהיות אמפטי לצרכים ולרצונות של אחרים מלבדם.

 

גם כשהם גדלים, עדיין קשה להם להתחשב. הם עדיין רוצים הכל עכשיו ולא כל כך בא להם לקחת בחשבון את מה שחשוב לנו. אך כאן קורה פתאום משהו חדש, מאוד משמעותי, שכדאי להיות ערים אליו ולשים אליו לב. סביב גיל ארבע-חמש ילדים מתחילים לגלות בעצמם רצון וצורך בפרטיות. בגילאים האלו נוכל לשמוע ילד האומר להוריו: "אני רוצה להיות לבד!", וברגע הבא הוא יילך לחדר שלו לשחק. יש כאלה שאפילו יבקשו לסגור את דלת בית השימוש כשהם עושים את צרכיהם.

 

זה לא קורה לכולם ולא תמיד, אבל אם תתבוננו היטב תוכלו לראות ניצנים של הצורך הזה מתעורר אצל ילדיכם. הצורך בפרטיות מחובר מאוד לשלב התפתחותי. זהו שלב בו ילדים מבינים שהם כבר גדולים ומתחילה להתעורר בהם כמיהה לעולם פרטי משל עצמם וברצון ליצור "מרחק" בינם לבין ההורים שיאפשר זאת. זהו גיל המרד הראשון של "אני לבד" המוכר.

 

וכאן באה השאלה הגדולה: עם יד על הלב, עד כמה אנחנו, ההורים, באמת מאפשרים לילדים שלנו את הפרטיות הזו? מה זה עושה לנו כשהילד שלנו מבקש ללכת לבד לחבר בפעם הראשונה? איך אנחנו מגיבים כשהוא מבקש ללבוש משהו שלא נראה לנו? האם אנחנו מאפשרים זאת או אולי לא? אני מכירה לא מעט הורים שרואים בבקשות האלה משהו מאיים: "הנה הוא כבר לא צריך אותי. מה זה אומר?". לעיתים הם ואפילו נעלבים בסתר ליבם. פעמים אחרות הם חושבים "היום הוא רוצה ללבוש את הבגד הנוראי הזה, מי יודע מה הוא ירצה מחר?". האם אנחנו לוקחים בחשבון שגם טעם בלבוש הוא עניין פרטי?

 

אז בואו נראה מה כדאי וחשוב לעשות על מנת לייצר ולשמור על הפרטיות במשפחה שלנו:

 

1. עד כמה אתם מכבדים את הפרטיות של הילדים שלכם?

כמו גם בכל דבר אחר גם בנושא הפרטיות אנחנו משמשים מודל לילדים שלנו. אם אנחנו רוצים שהם יכבדו את הפרטיות שלנו - אנחנו מחוייבים לכבד את הפרטיות שלהם. זה מתחיל מגיל צעיר, כשאנחנו נענים לבקשות שלהם להיות לבד בחדר עם חברים או מתאפקים מלספר עליהם דברים שהם לא רוצים שידעו, וממשיך הלאה כשאנחנו מאפשרים להם לחיות בגיל ההתבגרות בחדר מבולגן ולא מסדרים להם אותו בניגוד לרצונם (כן, גם על זה אני שומעת).

 

2. האם אתם מחטטים לילדים שלכם?

בחדר, במגירות, בכיסים, בפייסבוק??? גם אם נדמה לכם שהם לא יודעים - אני יכולה להבטיח לכם שהם כן. אני לא מדברת על מקרים בהם נדלקת לנו נורה אדומה ואנחנו חוששים שהילד שלנו בצרות, אלא על חדירה לפרטיות כחלק משגרה, כדי "שנהיה רגועים". כשאנחנו נוהגים כך אנחנו מפרים כלל בסיסי של שמירה על הפרטיות. אם אתם רוצים להיות רגועים בקשר לילדים שלכם - תעבדו על הקשר איתם. ואז, אם משהו ישתבש אתם תהיו להם הכתובת הישירה.

 

3. אני רוצה לדעת על הילד שלי ה-כ-ל!

כן, כולנו רוצים שליטה. בוודאי על הילדים שלנו, משוש חיינו. אבל... אין לנו שליטה מוחלטת על אף אחד. בקושי על עצמנו, ובוודאי לא על הילדים שלנו, שהם יצורים נפרדים מאיתנו, עם חיים משל עצמם. כדאי להתרגל למחשבה הזו, להבנה, מגיל צעיר ולשחרר כל פעם עוד קצת "חבל". זהו חלק מאוד חשוב בתפקיד ההורי, לדעת לסמוך על כך שהם יכולים גם בלעדינו ולאפשר להם לפרוש כנפיים.

 

4. טעם זה עניין של טעם

אז נכון שיש לכם טעם נהדר בלבוש, בעיצוב, בבחירת הסרטים שאתם אוהבים, באיך שהבית שלכם נראה. אבל מה לעשות שלילד שלכם יש טעם אחר? בין אם זה זמני (ואולי אפילו דווקאי?) ובין אם זה טעמו - חשוב לאפשר לו להרגיש נוח עם הבחירות שלו. החדר של הילד שלכם הוא הממלכה שלו וכך גם ארון הבגדים שלו.

 

5. אצלנו אין סודות

האמנם? הורים רבים אומרים את המשפט הזה בגאווה רבה ואני תוהה למה הם מתכוונים. האם באמת הכל גלוי וידוע לכל? סודות הם גם חלק מפרטיות. לכל אדם יש וחשוב שיהיה עולם פרטי, אישי, אינטימי בינו לבינו. גם לילדים שלנו. אנחנו לא אמורים לחלוק את כל המחשבות וההגיגים שלנו עם עוד מישהו. גם להם יש עולם משלהם וטוב שכך. לפעמים הם ישתפו אותנו, ולפעמים לא. לא הכל אנחנו צריכים ואמורים לדעת. הקיום שלהם עצמאי ופרטי. כשירצו - יספרו.

 

6. מותר לסגור את הדלת

בתוך מסגרת משפחתית רמת החיכוך היום יומית גבוהה ביותר. מידי פעם צריך וכדאי ליצור הפרדה, סוג של פסק זמן, אתנחתא.

לעיתים על מנת לייצר את הפאוזה הזו צריך לעשות משהו מוחשי כמו לסגור את הדלת. הגבול ברור, החיץ נראה לעין ואי אפשר לטעות בו. זה בסדר, זה נכון, ואין ממה לחשוש. גם לכם מותר. לילדים שלכם תסבירו שכשהדלת סגורה אתם מצפים מהם לדפוק לפני שהם נכנסים, וכמובן שכך תעשו גם אתם.

 

7. עשו שימוש במונח "פרטיות" מגיל צעיר

אם זה אכן ערך עבורכם שמרו עליו ודברו אותו. מותר ורצוי לומר לילד, גם מאוד צעיר, "אני צריך עכשיו פרטיות. אני הולך לחדר שלי ורוצה להיות לבד". ככל שזה יקרה יותר, כך גם הילדים שלכם יזהו את הצורך שלהם בפרטיות ויבקשו אותו, ובמקביל - יאפשרו לכם את שלכם.

 

8. פרטיות כחינוך לנורמות חברתיות

ילד שיודע לכבד פרטיות של הסובבים אותו, יידע להסתדר טוב יותר בחברה. ערך כמו פרטיות זה אומר רגישות לצרכי הזולת, לצנעת הפרט, לרכוש פרטי שלא שייך לו וכדומה. במקביל זה אומר שהוא גם ידע איפה עובר הגבול וירגיש נוח לדרוש מהאחרים לשמור על פרטיות חפציו וגופו שלו, ולא ייפול קורבן להתנהגויות חודרניות של סביבתו.

 

הכותבת היא יועצת משפחתית, מנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים ומנהלת פורום הורים במכללת הורים ראשל"צ. לאתר של אלי זוהר ניב לחצו כאן 





 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
פרטיות. לא רק לקבל - גם לתת
צילום: shutterstock
אלי זוהר ניב
צילום: עדי ארד
מומלצים