שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    זוגיות: האם אפשר לאהוב מבלי להתאהב?

    "התאהבות קשורה אצלי בזיכרון לאכזבה עמוקה, לטשטוש של המציאות, לזינוק בעליה שאחריו באה צניחה אל התהום. ולא, אני לא רוצה לחזור לשם"

    "אני לא מבין איך את יכולה לחשוב ככה", הוא אומר לי ומביט בי כאילו הרגע נחתי לו מהירח. "איך את יכולה לומר שאת מעדיפה מערכת יחסים זוגית כזאת, שאין בה פרפרים בבטן, שאין בה שום ריגוש?!". את השיחה הזו עושה לי מי שהיה בן זוגי בחודשים האחרונים. הוא ואני יושבים זה מול זה, ומגיעים יחדיו למסקנה שאנחנו מפרקים את המערכת שנבנתה – למרות שהכל עבד כמו שצריך והסתדרנו מצוין.

     

    עוד על מחלה ושמה התאהבות בערוץ יחסים:

    הכול מתימטיקה: הנוסחה למציאת אהבה

    לב שבור הוא לב שלם: עדיין מאוהב באקסית

    גברת לב שבור

    הייתי איש עם חור במקום לב

     

    התאהבות כזיכרון רע

    הוא מרגיש שמערכת היחסים שלנו לא מספיק מרגשת. שיש תקיעות מסוימת, שאין זרימה – בעיקר מהצד שלי. אני מביטה בו בהבנה. אני לא יכולה לתת לו את מה שהוא צריך. אני לא נוטה להיסחף ולזרום עם הרגשות. לא אוהבת לאבד את הראש ולהתנהג כמו שיכורה מאהבה. הייתי בסרט הזה, וזה היה סרט שנגמר בהתרסקות. אין לי שום דבר נגד רגשות והתאהבות חסרת מעצורים, רק שלי זה לא מתאים. התאהבות קשורה אצלי בזיכרון לאכזבה עמוקה, לטשטוש של המציאות, לזינוק בעליה שאחריו באה צניחה אל התהום. ולא, אני לא רוצה לחזור לשם.

     

     

    בסיומה של מערכת היחסים העכשווית אני נזרקת אחורה בזמן, נזכרת ובוחרת לכתוב דווקא על סיומה של מערכת יחסים אחרת, ישנה יותר. את ר' הכרתי באוניברסיטה. כבר בהתחלה, מערכת היחסים הזו הייתה כולה רגשות סוערים, התאהבות חזקה, לבבות וצלצולים. הוא היה הכול בשבילי, הנחמה הכי גדולה שלי בימים קשים, העונג הכי גדול שלי בשאר ימות השבוע.

     

    היה רע לתפארת

    כל האנרגיה שלי הייתה מרוכזת בו. נתתי לקשר בינינו את 'כל-כולי' ויותר מזה. לא יכולתי לתכנן דבר בלי לקחת אותו בחשבון. ידעתי שאני אעשה הכל בשבילו, ידעתי שארצה לחיות איתו לתמיד. וכמו שידעתי את כל הדברים הללו על עצמי כך היה לי גם ברור שבקשר הזה אין שוויון. ההבנה שהוא לעולם לא יהיה מסור אליי כפי שאני הייתי אליו – הבליחה מפעם לפעם אבל ידעתי להשתיק אותה, להתעלם ממנה ופשוט להמשיך הלאה כאילו לא הייתה לי ברירה.

     

    לקח לי שנה וחצי להבין שלקשר הזה אין שום עתיד, שהעסק הזה צריך להיסגר. מילות שירו של אלכסנדר פן: "היה רע לתפארת", מתארות באורח מופלא את הקשר שהיה ונגמר. בקיצור, אכלתי לא מעט מרורים ולא מעט – באשמתי שלי. עשיתי חשבון נפש, הבנתי שהפרזתי, שהגזמתי, שהפכתי להיות תלותית, מכורה וחלשה. הבנתי שבקשר הזה ביטלתי הרבה מעצמי, שהייתי עסוקה בלאהוב אותו ושכחתי לאהב אותי.

     

    הלב ביקש להישאר, הראש ידע שחייבים ללכת

    וכשהבנתי את כל הדברים הללו הגעתי להחלטה לעזוב. ההחלטה הזו הייתה אחת ההחלטות הכי קשות שעשיתי בחיים, כי מצד אחד הלב אמר להישאר עם האדם בו אני מאוהבת בטרוף ומצד שני הראש אמר לעוף משם, להתנתק, להתחיל בתהליך גמילה. לבסוף הראש ניצח. חתכתי את הקשר בבת אחת, בצורה אבסולטית, חדה, כמו שנגמלים מאלכוהול או מסם. בלי היסוס מחקתי כל מספר טלפון שיכל לקשר אותי אליו, כל מייל, כל שם של אדם שהיה מקושר אליו. רציתי למנוע מעצמי את האמצעים להתקשר אליו, למחוק כל אפשרות של דרך חזרה.

     

    שבועות רבים לאחר מכן חלמתי עליו כל לילה, וכשהייתי מתעוררת משנת ביעותים וחלומות זוועה התמונה הראשונה שעלתה לי בראש היתה הפנים שלו. זה מרגיש כמו בעיטה בבטן, תחושת האובדן הזו, כאב כזה שגורם לך להתקפל לשניים. זה מרגיש כאילו לקחו לך יד, או רגל, או איבר פנימי. הלב דופק כמו משוגע ועומד להתפוצץ, כמו לב של נרקומן שעובר שלבי גמילה.

     

    בבקרים גררתי את עצמי בכוח מהמיטה. הייתי יוצאת לרחוב עם החבר הכי טוב שלי לאותם רגעים, נגן אם פי 3. מילים של שיר אהבה נוסטלגי שטפו אותי מבפנים והרחוב הסואן עטף אותי מבחוץ. בשיטפון של אנשים הפכתי לאנונימית, נעלמתי, איבדתי זהות. בעבודה תפקדתי כרגיל. מדהים איך אנשים יכולים לחיות ולתפקד כרגיל חודשים שלמים כמו זומבים, כשהם מנוטרלים רגשית, כאילו שמו אותם על טייס אוטומטי.

     

    העבודה משחררת

    זה אולי יישמע נורא, אבל העבודה משחררת ויש לה אפקט של משכך כאבים. השיגרה והמשימות במהלך היום הסיחו את דעתי רוב הזמן, אבל מפעם לפעם הבליחו לתוך ההכרה שיחות שהיו לנו, נשיקות, מגע, מבטים. המון דברים שקרו סביבי הזכירו לי אותו או משהו שקשור אליו. לקח לי הרבה זמן לנתק אותו מרצף המחשבה היומיומי שלי. הייתי נחושה. נחושה לא לוותר לעצמי ולפול לתוך דיכאון ורחמים עצמיים, נחושה לאזור אומץ, להתחזק ולהמשיך הלאה.

     

    שידרתי עסקים כרגיל. השקעתי שעות במכון כושר, שרפתי קלוריות, שרירים ונשמה. כשיצאתי עם חברות לפאב שיחקתי כאילו אני נהנית, השקתי שוב ושוב כוסית לחיי התחלות חדשות. חייכתי יפה לכולם אבל מבפנים הרגשתי שאני בוערת, מתפרקת, שגוש גדול חוסם לי את קנה הנשימה וחונק אותי. לקח לי שנתיים להתאושש מהמכה הזאת. שנתיים של אבל, של חיפוש מתמיד אחריו ברחובות בהם צעדנו יחד. שנתיים של מבטים עוקבים אחרי כל פיאט פונטו כסופה שעברי מולי ברמזור, בדיוק כמו זו שהייתה לו.

     

    זו אולי קלישאה, אבל הזמן באמת עושה את שלו. הוא התרופה הטובה ביותר, גם ללב שבור. לאט לאט החלמתי מהמחלה הזאת שנקראת – התאהבות. רק אחרי שנתיים חזרתי לסצנת הדייטים. בזהירות, באיפוק, בהיסוס התוויתי לעצמי שוב דרך בעולם ההיכרויות. לא פעם שאלתי את עצמי אם אוהב מישהו באותו אופן שוב. הרי ישנם אנשים שמתאהבים בצורה מוחלטת וטוטאלית רק פעם אחת בחיים, ואולי אני שייכת לזן הזה.

     

     

    אולי עדיף להיות מאופקים, לצנן התלהבות, לא למהר להיפתח ולא להיקשר רגשית. אולי עדיף לראות באהבה סיכון מחושב ולנקוט משנה זהירות. ומצד שני, אולי עדיף לקחת סיכון גדול יותר, לתת ללב לקבוע את הקצב, כן להתלהב וכן להתמסר. ואולי, כמו דברים רבים בחיים, דרך הביניים היא הדרך הנכונה: להתאהב, אך בעיניים פקוחות. להכיר את מגרעותינו, את מגרעותיו של הפרטנר שלנו ואת הבעיות בקשר מבלי להתעלם מהן. לאהוב ולהתלהב מבלי לאבד את הראש.

     

    להתמסר, אבל לא בכל תנאי. להרגיש פנימה את כל התחושות שמציפות אותנו, אך כלפי חוץ לנהוג במתינות. ואולי זה בעצם תלוי בקשר שלנו. אולי ישנם קשרים שבהם אנחנו יכולים לתת דרור לרגשות ולתחושות שמציפים אותנו, ובקשרים אחרים כדאי ללבוש שריון, לכל מקרה, ולפשוט אותו רק כשמרגישים שנחתנו על קרקע בטוחה.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הזמן מרפא את הלב השבור, לא את הצלקות
    צילום: shutterstock
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים