שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    יצאתי פראייר
    בגיל 30, אני מאפסן את האזרחות ל-30 יום בשנה באוהל מעופש בצאלים. נרדמנו בשמירה. חייבים לצאת שוב לרחובות כדי שמישהו יבין שאי אפשר לפטור אוכלוסיה שלמה משירות צבאי

    "חובתנו היא להבהיר מלכתחילה, שאף כי המדינה תתייחס במלוא הכבוד לרגשות הדתיים של העדה, לא תוכל להחזיר את מחוגי השעון כדי לעשות את הדת עיקר עיקרים בהנהגת המדינה. הדת תצומצם בבתי כנסיות ובבתי המשפחות הרומות בה; היא תתפוס מקום מיוחד בבתי הספר, אבל לא תפקח על משרדי הממשלה של המדינה".

     

    מילים אלו כתב חיים ויצמן, נשיאה המדינה הראשון של מדינת ישראל. שישים ושלוש שנים לאחר מכן, המציאות בישראל מראה כי המיעוט הדתי לא רק מפקח על משרדי הממשלה, הוא זה שקובע את מדיניות הממשלה. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, רצה להאריך את תוקף חוק טל בחמש שנים נוספות, אותו חוק שנותן פטור משירות צבאי או לאומי לתלמידי ישיבות, אותו חוק שממשיך ומעמיק את הפערים בין חילוניים לדתיים. בינתיים הדיון בחוק נדחה.

     

    עוד בערוץ הדעות  של ynet:

    ועדת שניט ואתם: המדריך למתגרשים / ורד כהן ורענן בר-און

    אלי ישי, לך ללמוד היסטוריה / אורי בר-יוסף

     

    נעים מאוד, אני שי זקין, בן 30, בעל תואר ראשון מהאוניברסיטה העברית, עושה מילואים פעילים קרוב לתשע שנים, כ-30 יום בשנה, בכל שנה. מפסיד ימי עבודה, ימי לימודים, זמן לחיי המשפחה והחברה, משאיר את אשתי עם נטל העבודה, הבית. אין ספק שיצאתי פראייר ומה שהכי עצוב זה שפראיירים לא מתים, הם רק מתחלפים. גם החברים שלי חושבים כך, ומדי פעם מסננים: "עוד פעם מילואים? אחי נדפקת". 

     

    מכרו אותנו תמורת נזיד עדשים. מילואימניקים (ארכיון)  (צילום: מיכאל קרמר)
    מכרו אותנו תמורת נזיד עדשים. מילואימניקים (ארכיון) (צילום: מיכאל קרמר)

     

    אני מוצא את עצמי חוזר לגיל 18, לובש מדים ומאפסן את האזרחות לתקופה לא מבוטלת, לרוב ל-30 ימים בשנה, באוהל מעופש בצאלים באמצע אוגוסט, ביחד עם עוד עשרים ומשהו גברים, שתוהים בדיוק כמוני, מה אני עושה כאן? מה לי ולמקלחות משותפות, מה הקשר בין איש היי-טק לשמירות, בין מנהל סניף בנק לנשק. אני תוהה מדוע רק אני וחברי לפלוגה צריכים להקריב את עצמנו, את הקריירה, הלימודים והזוגיות. בה בעת, אוכלוסיה שלמה נהנית מביטחון, מהנחות במסים, מתקציבים, מהקלות והכול על הגב שלי ושל חבריי ובחסות הממשלה.

     

    איך קרה שאני נותן ונותן למען המדינה ומקבל סטירה, מפנה את הלחי השנייה ומקבל סטירה נוספת? כיצד המיעוט הדתי במדינת ישראל הוא זה שקובע לממשלה, שדרך אגב נבחרה ברוב חילוני, לשרת את האינטרס הדתי ולא את האינטרס של הציבור הבוחר?

      

    עד כה האמנתי, בתמימותי הרבה, שמישהו יתעורר שם למעלה, מישהו ממקבלי ההחלטות במדינת ישראל יחליט, אפילו לרגע קט, להניח את הרצון לאחוז בכיסא ובאמת לקדם את האינטרסים הציבוריים, החברתיים והכלכליים שלשמם הציבור בחר בהם. שמישהו יבין שלא ניתן יותר לאפשר לאוכלוסיה, הולכת וגדלה, פטור משירות צבאי. שמישהו יבין שהציבור החילוני בישראל קורס תחת הנטל הרב של תשלומי מסים, יוקר מחייה, שירות צבאי ומילואים.

     

    אז עד מתי, האזרח הקטן, הפשוט, זה שמשלם מסים, משלם על לימודים באוניברסיטאות ובמכללות, מפתח את הכלכלה, מפתח את הטכנולוגיה והמדע, ימשיך ללכת לשירות צבאי סדיר, ימשיך ללכת לשירות מילואים פעיל, ימשיך לממן שני סוגי משפחות נוספות בישראל: האחת מבית שמש והשנייה מאום אל-פאחם. עד מתי יוכל האזרח הקטן, הפשוט, לעמוד מנגד ולצפות בשכניו לעיר, לבושי השחורים והמגבעות, נהנים ממסי עירייה נמוכים, ממשכורת על לימודים בישיבה. לא זו בלבד שהם מהווים נטל על הכלכלה, דוחים כל קידום ומודרניזציה, מקדמים אג'נדות גזעניות ועדתיות נגד נשים, נגד חילונים ונגד המדינה, הם גם מקבלים פטור מטעם ממשלת ישראל, הנוכחית וקודמותיה, משירות צבאי ומשירות לאומי.

     

    לצאת שוב לרחובות

    הגיע הזמן להרים את הכפפה ולהכות בה בכוח בכל מקבלי ההחלטות. לא ניתן יותר לממשלות ישראל ולעומדים בראשה להפריד בין אוכלוסיות, ליצור מצב של חוסר שוויון בין אזרחי המדינה, להיטיב כל כך עם אוכלוסיה אחת במדינה ולהרע כל כך עם אוכלוסיה אחרת, להסתכל בפניהם של אזרחי ישראל ולמכור אותם תמורת נזיד עדשים. בקיץ האחרון יצאו מאות אלפי בני אדם לרחובות ישראל למחות נגד יוקר המחייה, נגד מחירי הדיור, נגד חוסר השוויון בחברה, נגד אפליה עדתית, ובעד זכויות עובדים.

     

    נרדמנו בשמירה, חשבנו שמספיק כמה הפגנות והכול ישתפר, אז טעינו. הגיע הזמן לצאת שוב אל הרחובות ולמחות שוב על עוולות הממשלה, להמשיך לדרוש שוויון בין האוכלוסיות השונות בחברה, להמשיך לדרוש חלוקה שווה של הנטל בין האוכלוסיות, לדרוש הקלות לכלל האוכלוסייה ולא רק לקבוצה אחת. רק כך נוכל לזכות למעט נחת, רק כך נוכל ליישר קצת את הגב ולהרים את הראש, להפסיק לחלום על רכישת דירה ובאמת לקנות אחת.

     

    זהו הזמן לשנות, לקום ולרקוע ברגליים, כדי שלא נמצא עצמנו בעוד 63 שנים מיעוט חילוני שמשרת רוב חרדי, ממשיך לשרת בצבא, לשאת בנטל המסים ולראות את שכנינו ממשיכים ליהנות מהטבות בחסות הממשלה, זו ועתידותיה. ואולי, אבל באמת רק אולי, בכל פעם שאקבל עוד צו למילואים אפסיק להרגיש כמו פראייר. 

     

    חיילי מילואים מדברים בפורום החפ"שים של ynet

     

    גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "יצאתי פראייר"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    קורסים תחת הנטל. ארכיון
    צילום: מיכאל קרמר
    מאפסן את החיים. שי זקין
    צילום: שמשון זקין
    מוצר השנה
    מומלצים