מתחתנות ומפסיקות להשקיע בעצמן. למה?

לפני כמה ימים, עברתי על פיד הפייסבוק של חבריי, כשלפתע צד את עיני הסטטוס של סער שיינפיין, והנה הוא לפניכם: "ביום שישי ישבתי עם חבר בחומוס וניהלנו שיחה על מערכות יחסים. בצמוד אלינו ישבה בחורה שהתעניינה פחות במראה של החומוס והביצה שנוזלים לה מהלחיים, ויותר בטחינת המלאווח שהיה מגולגל סביבם.

עוד בנושא:

אורגזמה גברית: בכלל לא מובן מאליו

רוצה להתחתן והוא לא מציע? תני אולטימטום

איילת הייתה בחורה חלומית, בחורה לחתונה

"בתיאבון", אמר לה החבר שלי, שניסה להיות נחמד ולשבור את המבוכה שנוצרה מהסיטואציה. "תודה. אני כבר התחתנתי, מותר לי". רק כדי שאני אבין בנות, ככה אתן באמת חושבות?"

הסטטוס הזה הוא אמת לאמיתה ומתאר היטב מציאות מוכרת ועצובה. בואו נתהה לרגע על המשמעות העמוקה יותר הנחבאת לה מאחורי המשפט: "אני כבר התחתנתי, מותר לי".

נדמה שאנו, בני האדם, עסוקים כל היום בלכבוש יעדים. בין אם זאת מכונית חדשה, משרה נחשקת, אהבה חדשה או טיול ליעד חדש ולא מוכר, ברגע שנשיג את הריגוש החדש, שוב נמצא עצמנו כמהים ליעד הבא.

רעל שנקרא מובן מאליו 

האם זהו טבע האדם? אצל רובינו, "חתונה, נישואים וילד" הם עסקת חבילה של יעדים, שאת כולם את קונה כשאת מתחתנת. ברגע שעלית על מטוס החתונה, את מיד מרגישה בטוחה. הרי "הצלחת", "עשית את זה". ובכן, הרשו לי לבשר לכם שהרגשת הביטחון המשכרת הזו משקרת לכם.

כן, זה נכון, אליס לפעמים מבקרת על פני האדמה ומעניקה מפתחות קסמים לגברים ונשים ברי מזל שמגיעים לארץ הפלאות הנקראת "אהבה". אולם מרגע שנכנסים, הדרך לאיבוד הולכת ומתקצרת, ואם לא מתאמנים בלחישתו של הקסם על בסיס יום-יומי, סופו שיפוג, פוף! כלא היה. אל תתפלאו, אם כן, אם תראו נסיכה הופכת לדלעת לנגד עינכם. זה רק אומר שהיא שתתה מהרעל הנקרא "מובן מאליו".

אנחנו אלופות בסיסמאות הבונות בטחון עצמי כמו: "קח אותי כמו שאני, אם אתה אוהב אותי". מדוע אנו מציבים תנאים לאהבה כמו סוחרים ממולחים שעמלים על עסקאות בלב ים? האם בעצם המשפט "אני מקבל אותו או אותה ללא תנאי", אנחנו לא מציבים תנאי?

כולנו מחפשים קבלה ללא תנאי, סוג של אהבה הורית אבסולוטית. ובכן, זוהי פנטזיה קולקטיבית ומקום לאכזבות וכעסים. אין באמת בטחון, אין קרקע יציבה ואין שום ערבויות לכך שכל מה שעזבת בבוקר ימתין ויחכה לך גם בערב. נכון, אין זה נכון לחיות בתחושה פסימית שהכל בעוד רגע יעלם, אבל גם אין לחיות בשאננות.

אנו מנסים לכפות את הקבלה האולטימטיבית באמצעות לקיחת האחר כמובן מאליו. אני לא מבקשת, אני לא אומרת, אני רוצה, ואני לוקחת כמובן מאליו שהאחר צריך לספק את זה, כי הוא אמר שהוא אוהב אותי, אז שיוכיח. וזה בסדר אם אני לא יוצא עם זוגתי לשום מקום, לא עושה איתה שום דבר משותף כזוג, שוכח את התאריכים שחשובים לה. זה הרי ברור לה, אחרי הכל אנחנו כבר 10 שנים ביחד. שתגיד תודה שאני בכלל שם, אז שתיקח אותי ככה, כמו שאני, ואם היא אוהבת אותי אז שתוכיח.

ובכן, אנחנו יכולים לקחת כמובן מאליו רק את עצמנו. אני יכולה לקחת כמובן מאליו שאם חברי הטוב יצטרך עזרה - אהיה שם בשבילו, או אם אזהה צורך או רצון שיעשה לו טוב יותר - אעשה זאת בשמחה, אבל הוא לעומת זאת, אם ייקח כמובן מאליו את העובדה שאהיה שם בשבילו, הוא יהרוס את המרקם העדין של יחסי הגומלין בקשר האנושי שלנו.

לקחת את האחר כמובן מאליו אינו אלא הקטנה, מזעור ואיפוס שלו. זה במילים אחרות לומר לבן הזוג: "אתה כלי לסיפוק צרכיי. אני יודעת שלא משנה מה אומר לך או אעשה, אתה תהיה שם. אין לך בעצם זכות לרצון או לשיקול דעת כלשהם".

זה לא היעד, זה המסע

אנו הנשים מתהדרות בכך שאנו להטוטניות. בשתי ידנו אנחנו מג'נגלות בין המחויבויות השונות שלנו, ותמיד ממהרות לאן שהוא. לפעמים נדמה כי אליס השאירה לנו את הארנב הלבן במקום את המפתח לארץ הפלאות, ובכך אנו חוטאות ומבלגנות את סדרי העדיפויות שלנו, עד שאנו שוכחות מה שבאמת חשוב, כמו למשל - לחלק את הנטל בינינו לשאר העולם הסובב אותנו, ולא לשכוח לטפח גם את עצמנו.

לא, זה לא מובן מאליו שנעשה את הכל. אולי נצליח בכך, אבל נפספס את ההנאה הזאת, שקוראים לה 'חיים'. הרי אין יעד באמת, אין איזו משאת נפש שכשנגיע אליה נגמור את ההלל. היעד הוא הדרך עצמה, ואל לנו לקחת כמובן מאליו את עצמנו כשאנו צועדות בה.

אז שום דבר אינו מובן מאליו. לא אנחנו, לא ההורים, לא החברים, לא הילדים ולא בן הזוג שלנו. הכל דורש התייחסות מיוחדת, תשומת לב אישית והשקעה יומיומית. אחרת נהרס אנחנו ונהרוס איתנו כל חלקה טובה שאי פעם גידלנו.

לכל הכתבות, העדכונים והסקרים - כנסו לפייסבוק של ערוץ יחסים