והלב, הוא רוצה לאבא: על הסרט "ג'יפסי דייווי"
"איך מספרים סיפור על אדם שהעביר את מרבית חייו על הבמה? ובכן, אם את בתו הזנוחה, ברור מה את מחפשת להראות: את מאחורי הקלעים" - רחל לאה ג'ונס, במאית הסרט "ג'יפסי דייווי" על המסע הקולנועי לאיחוי קשריה עם אביה המוזיקאי
כך נפתח הסרט שלי, "ג'יפסי דיווי":
"לפני עשר שנים התקשרה בת הזוג שלך, קלרה, והודיעה לי שקרתה תאונה.
'אבא שלך שבר את האגן וריסק את פרק כף היד', אמרה.
שני האיברים היחידים שבהם הוא משתמש, חשבתי.
'בואי', אמרה.
למה לי, חשבתי.
'ייתכן שהוא לא יחזור לנגן'"
כך נפתח הסרט שלי, וכך, פחות או יותר, החלה העבודה עליו -- עניתי לשיחת טלפון מעבר לים, ונסעתי.
לא היה מה לומר, ועוד פחות מזה, מה לעשות. מה כבר יכול לקרות בין בת לאביה הזר בצהרי יום ראשון של שבר והתרסקות? התבוננתי בך מאחורי עדשת המצלמה והחלטתי: בנקודה הזאת נתחיל מאפס.
וכך היה. לאחר שלושים שנים שבמהלכן לא ידעתי מה לעשות עם אדם שלא ממש הכרתי, ולא באמת חיבבתי, ועם זאת הוא היחיד בעולם שעונה להגדרה "אבא", החלטתי לצאת מן המבוי הסתום ויצאתי להכיר (ואולי גם לחבב) את דויד סרווה ג'ונס. היתה בינינו הבנה שבשתיקה, מין ידיעה שזה חבילת הפיצויים שלי. בדרכו, אבא שלי גם אומר את זה בסרט.
מאחורי הטלאים
אבל איך מספרים סיפור על אדם שהעביר את מרבית חייו על הבמה? ובכן, אם את בתו הזנוחה, ברור מה את מחפשת להראות: את מאחורי הקלעים. באתי מצוידת בהנחה שזה לא יהיה ולא יוכל להיות פורטרט של מוזיקאי מוכשר. והוא מוכשר. הפמיניסטית שבי כמו רוצה לומר: "מאחורי כל גבר דגול עומדת אשה עוד יותר גדולה". אבל במקום זה, מה שכנראה נכון יותר לומר, "מאחורי כל גבר דגול עומדת אשה שמגלגלת את עיניה".
במקרה שלנו, אני היא שמגלגלת העיניים. ומכיון שכל מגלגלת עיניים תקועה איפשהו בשנות הטיפש-עשרה שלה, אחד המניעים שלי לעשות את הסרט היה להפסיק להיות "ילדה בת שלושים חמושה במצלמה ומוכנה למלחמה". בתסריט הראשון שהגשתי אפילו כתבתי, ש"ג'יפסי דייווי" לא יהיה עוד סרט בסגנון "חיפוש-אחר-האב-הנעדר", כי העובדה שג'ונס נטש אותי כתינוקת אינו הדבר החשוב ביותר - לא בחיים שלו ולא בחיים שלי.
עם היומרה הזאת יצאתי ל”מסע-צלב” שבמהלכו נגעתי בכאב של כולם מלבד בזה שלי. זה היה נהדר. ישבתי עם (כמעט) כל אחד מהנשים והילדים; וכולם, חוץ מאחת, בכו. אני בכיתי איתם, ובשבילם. חודש בלבד לפני שגמרתי את הסרט - כמעט 120 חודשים מרגע שבו מיקדתי בפעם הראשונה את המצלמה על פניו של אבי - זה הכה בי: מדובר במסע של פעם בחיים, עכשיו או לעולם לא. אז גם אני נחשפתי. לפחות בקול אם לא בתמונה.
לא היתה דרך אחרת לספר את הסיפור של אבא שלי, נדמה לי, אלא דרך המלווים שלו. בהקשר זה, מעניין לציין שדויד סרווה נודע כ”אמן מלווה”. גיטריסט פלמנקו טוב לא תופס את מרכז הבמה, הוא זה שיוצר את האווירה שמאפשרת למבצע הראשי, זמר/ת או רקדן/ית, להביע את עצמו במלוא העוצמה.
כיום, כשסצנת הפלמנקו מושפעת מתרבות הפירוטכניקה של עולם הרוק, יש מי שאומרים שנותרו רק מלווים בודדים מהאסכולה הישנה, ואחד מהם הוא אמריקני. כשדיוויד ג’ונס המיר את תרבותו לגיטריסט פלמנקו, המניע שלו היה להשתלב, לא להתבלט או להאפיל על מישהו. חייו של אבי והקריירה המוזיקלית שלו הם מעין הומאז' לאמנות המוסלמית-יהודית-צוענית העתיקה הזו.
ומה עם האחריות שלנו?
בחזרה לאינקוויזיציה: כשזימנתי את כל הנשים והילדים של אבא שלי, והפכתי אותם למעין עדי אופי במשפט, לא רציתי שיעידו רק כ"קורבנות" שלו. כולנו הרי גם "שותפים לפשע". דויד סרווה, כמו כל אדם, כל מיתוס, לא היה יכול להתקיים בלי האנשים ש”עשו” אותו. אם הוא בא, ראה וכבש, משמע שאנחנו כולנו היינו ברי-כיבוש. בלי להאשים את הקורבן, אני רואה בנשים שלו, האמהות שלנו, ובמידה מסוימת גם בנו, ילדיו, כמי שנושאים במידה של אחריות לסאגה הקולקטיבית.
התמזל מזלי שהסרט יצא לראשונה לאקרנים בישראל. בעברית המילה להעניש נשמעת כמו להאניש. כך יצא שבמקום להעניש את אבא שלי, האנשתי אותו. אפשר לומר שהעונש היה האנשה.
כשהייתי ילדה לאמא שלי הייתה חולצת טי-שירט עם כתובת "חיים טובים זו הנקמה הכי מתוקה". אז לא הבנתי את זה. פשוט לא תפשתי. עכשיו, בגיל ארבעים, אני סוף סוף מבינה, לפחות בתיאוריה. בגלל שיש לי חולשה למשחקי-מילים אני מתפתה להפוך את המשפט ולומר: נקמה מתוקה זה החיים הכי טובים. אבל זה לא נכון. זה פשוט לא נכון.
אין כזה דבר נקודת אפס. וסיפור שמתחיל בתאונה עשוי להסתיים במקריות דומה:
"לפני עשר שנים התקשרה בת הזוג שלך, קלרה,
השנה קיבלתי הודעת טקסט שחיברת בעצמך:
'תגמרי כבר את הסרט כדי שאוכל למות עצוב' כתבת.
'עצוב?' עניתי.
'זה סיפור עצוב, לא?'
'כן. אבל בסוף הבחור זוכה בבחורה'
'אה, יופי' כתבת.
והוספת, 'באהבה, אבא'".
לפנייה לכתב/ת 
