שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    פרק מתוך "מכתוב": זוכה פרס רמת-גן
    "מכתוב", מאת איריס אליה-כהן הוא אחד מזוכי פרס רמת-גן לספר ביכורים. "'הם נצרו בליבותיהם רימון יד, לחצו והתפוצצו, אשכנזי! ספרדי! לב אחד! עם אחד !' בגין זועק ושוב אני פורצת בבכי". בואו לקרוא טעימה מהספר

    "מַכְּתוּבּ", מאת איריס אליה-כהן הוא סיפור סוחף של אהבה ובגידה, שחודר באורח נוקב לעולמן של דמויות מורכבות ולא צפויות. הרומן הוא משרטט באורח מופלא את המרחב הישראלי על מתחיו וצבעוניותו האנושית, כמו גם את נופי האדמה והצומח.

     

    עטיפת ספרה של אליה-כהן, זוכה פרס רמת-גן (צילום: עטיפת ספר) (צילום: עטיפת ספר)
    עטיפת ספרה של אליה-כהן, זוכה פרס רמת-גן

     

    "כל מה שצריך לקרות קורה. הכל מַכְּתוּבּ' אחסאן אומר בלי להסתכל עלי, זוקר אצבע לשמים". הלשון הערבית היא שדוחפת את עירית, גיבורת רומן הביכורים המסעיר הזה, להתאהב באחסאן, והיא שמשקמת ומחזירה לעירית את זהותה, שהלכה לאיבוד בנבכי הישראליות החדשה. כך, מוטל על הלשון הערבית תפקיד מכריע בהתפתחות העלילה, עד שהיא הופכת לגיבורה הלטנטית, ואולי אף האמיתית, של הרומן.

     

    איריס אליה כהן, ילידת 1969, נשואה ואם לארבעה, יוצרת רב תחומית, מתגוררת בקריית טבעון.

     

    מתוך הספר

    לקראת העצרת הגדולה בכיכר מלכי ישראל, הכנו, רוזי ואני, כרזה גדולה מבד. תפרנו כמה סדינים שמצאנו בארון של אמא שלי, והברשנו עליהם בגואש את הכיתוב, "בגין מלך ישראל, פרס לך לעזאזל!"

    אנחנו פורשות את הכרזה על המדרכה שליד הבית של רוזי, לייבוש. בזמן ההמתנה ששלוליות הצבע הטרי תתאדינה, אני מחליטה לאתגר את רוזי בשאלה שמאד מטרידה אותי לאחרונה. "תגידי, רוזי," אני שואלת מהוססת מעט, " את יודעת אם בגין אשכנזי, או שהוא מרוקאי?"

    רוזי מתעלמת.

     

    "תגידי, רוזי, בגין מרוקאי?"

    רוזי שוב עושה את עצמה לא שומעת.

    "אני לא בטוחה שבגין מרוקאי." אני מנסה לקבוע עובדות בשטח. על זה כבר רוזי לא מוכנה לשתוק, "שטויות!" היא מגיבה בביטול, "אני לא יודעת אם הוא מרוקאי, אבל מה שבטוח זה שהוא לא אשכנזי. מה פתאום אשכנזי? מאיפה הבאת את השטות הזאת?" הפעם תורי לשתוק. אין לי שום סימוכין להרהור הזה. או מוטב, לערעור הזה. "מה את שותקת?" רוזי מרימה את הקול, קוטעת את חוט הרהורי הנוגים, "את חושבת שאני משקרת אותך?"

    "אני חושבת שאת פוחדת להודות בזה." אני מעזה להסגיר את מחשבותיי, למרות שעדיף להימנע מעקיפת סמכויות. בפרט כשבעלת הסמכות זו רוזי.

     

    "אני לא." רוזי מבינה שהכניסה את עצמה למלכודת, ומתחילה להתפתל. ומיד,

    כהרגלה בקודש, מפתחת תיאוריות חדשות במהירות הבזק. "תחשבי בהיגיון!" היא אומרת לי בטון המנצח הזה שלה, "בגין דומה שתי טיפות מים לסבא שלך, נכון? דומה או לא דומה ?"

    "דומה. מה זה קשור?"

    "וסבא שלך אשכנזי?" רוזי ממשיכה לתבוע את ההיגיון הפרוץ שלי.

    "השתגעת?" אני נבהלת.

     

    "אז זהו !" רוזי חותמת בנימת ניצחון, "תסיקי לבד את המסקנה המתבקשת."

    "איזה מסקנה בראש שלך?"

    "זה פשוט." רוזי זוקרת את אצבעה כאילו עומדת לשאת עוד אחד מעשרות הנאומים של בגין, "אם בגין דומה קופי לסבא שלך, סבא דוד, כן?" אני מהנהנת ורוזי ממשיכה, "אם סבא דוד שלך, ובגין, מנחם בגין," היא שבה מדגישה ביראה, "כל כך דומים.. אז אפשר להניח שהם באו מאותו מקום."

    "אז מה, את באה להגיד לי שבגין בעצם תימני?" אני פורצת בצחוק.

     

    "כן... אולי. לא... בעצם לא יודעת." רוזי מגמגמת אבל מיד שוטפת את המשפטים החוצה, "מה שבטוח זה שבגין לא אשכנזי. אם בגין אשכנזי, אז גם סבא שלך יקה פוץ!"

    רוזי היא רטורקנית בחסד. אם היא תרצה, היא גם תצליח לשכנע אותך שהאדם מוצאו מהזברה. בכל זאת אני מטילה ספק בדבריה, "... אבל... המשפחה של בגין מתה בשואה... לא?"

    "זה עדיין לא אומר כלום. לא רק באירופה הייתה שואה. גם בעיראק הייתה שואה. בחיי. תשאלי את ניסים מהכיתה שלך. גם סבא שלו היה בשואה. ואת יודעת שהוא מעיראק."

     

    "אז עכשיו את באה להגיד לי שבגין עיראקי?!?" אני צוחקת כל כך, כואבת לי הבטן.

    "כן. בעצם לא יודעת. אבל מה שבטוח זה שבגין לא יכול להיות בשום אופן אשכנזי." עיניה של רוזי תרות אחר מקום מפלט קרוב. משזה לא נראה בסביבה היא פולטת, "תעזבי אותך משטויות. בחיי. הנה. השלט כבר התייבש. צ'יק צ'ק צ'וקי, נכון?"

     

    *

     

    רעש ומהומת אלוהים בכיכר. תרתי משמע. עוד כמה דקות בגין צריך להיכנס. קבוצה של גברתנים בחליפות שלושה חלקים נכנסים בזה אחר זה אל הבימה. מדברים אל תוך מכשירי קשר. אני ורוזי, כמו אוהדות שרופות, לא מפסיקות לצרוח ולקפוץ. וכמו בסרטים האמריקאים, כל הקהל המשולהב מריע איתנו בהתלהבות אקסטטית. אני אוספת אל ריאותיי עוד בוחטה של אוויר, מרגישה שעוד רגע הסרעפת שלי מתפוצצת מהתרגשות. ואני צורחת בגרון ניחר, "ב-גין. מלך ישראל. חי. חי. וק- י – אם."

    עד שמגיע המולך.

     

    עשרות פעילים שרופים ויועצים שהתגודדו על הבמה, הואילו, סוף סוף, להתפנות. עד עכשיו הם עמדו סביב בגין כמו להקת פינגווינים בקור הארקטי. ושקט.

    כמה צנום וקטן האיש הגדול הזה, אני חושבת, ומיד מתחילה לדמוע. קריאות ההערצה עולות על גדותיהן. לפני שהוא מתחיל לשאת את הנאום המרכזי, עומד בגין מול הקהל. פורש ידיו במתינות. מהסה או מברך. "באבא בגין," אני שומעת את רוזי צועקת לי בתוך האוזן.

     

    בגין מוציא מכיסו דף נייר מקופל. שפתיו, סימן ההיכר שלו, משורבבות קדימה. הוא בוחן את שעליו לקרוא. מישיר מבט אל הקהל. "הוא מסתכל עלינו. אני אומרת לך. הוא מסתכל עלינו!" רוזי צוהלת ומשתתקת כשבגין מתחיל לנאום. "אתמול בערב," הוא אומר, וכל הקהל עוצר נשימה. דממת אלוהים. אפשר לשמוע את אוושת הנייר שהוא מחזיק. מרשרש על המגפון. רוזי מסתובבת אלי, "הוא הולך לקרוע את דודו טופז, תראי את זה."

     

    ובגין מרים את ראשו. "אתמול בערב, הופיע פה בדרן. מה שמו?" הוא משתהה לכמה שניות, "דו- דו, טופס,"

    "כאילו הוא לא זוכר איך קוראים לו," רוזי לוחשת ומיד מהסה את עצמה. "רגע. שקט. שקט. אני חייבת לשמוע."

    "דו-דו טופס." בגין ממשיך. "...אמר את האיוולת. את דברי ההבל ורעות הרוח שלו. כל הקהל פה עמד והריע." ובניגון בו הטעים את המילה שהוציאה את רוזי מהכלים הבוקר, הוא אומר, "צ'חצ'חים!." בכוונה במלרע. "עד אתמול לא הכרתי את המילה," הוא מודה בפני הקהל שכבר מבין היטב לאן חותר המנהיג הדגול, ונוהם במורת רוח. "צ'ח-צחים!"...

    "את חושבת שהוא באמת לא יודע מה זה צ'חצ'חים?" אני שואלת את רוזי בפליאה.

    רוזי לא עונה. מניחה כפה על פי, "... ש...ש.... אני חייבת לשמוע מה הוא אומר."

     

    בגין כעוס. אין מה להגיד. השתיקות שלו ארוכות ונזעמות וקולו נרגש. מתעצם ונחלש חליפות.

    גם המבטא האידי, המכביר ביודים, מסתנן אל דבריו יותר מהרגיל. "הצ'חצ'חים הם במצודת זאב," הוא חוזר על דבריו של דודו טופז, "הם בקושי שין גימלים. וכאן, כלומר אמש," הוא מסביר לקהל שנאנק בבוז בכל אתנחתא מתבקשת, "נמצאים החיילים יוצאי היחידות הקרביות." אצבעו של בגין מנופפת לקהל בזעם. שניות ארוכות. כרב גדול המתרה בילד שחפץ להשתובב דווקא בבית הכנסת. שפתיו קפוצות והוא מהנהן, "עכשיו אני אספר לדודו טו - פס למי הוא התכוון."

     

    בגין צועק. מאגרף כפות ידיו אל חזהו כבתפילות יום הכיפורים. "אני אספר לו!" אגרופו הולמת בכיכר. חובטת ביהירות התפלה שאחזה בה אמש. "עכשיו אני אספר לדודו טו-פס למי הוא התכוון, לבני עדות המזרח, שלנו, אשר עד לרגע האחרון בחייהם שרו את התקווה, והפליאו עולם ומלואו בגבורתם המופתית, הם נצרו בליבותיהם רימון יד, לחצו והתפוצצו, אשכנזי! ספרדי! לב אחד! עם אחד !" בגין זועק ושוב אני פורצת בבכי. חזק ומרוגש מהקודם. ברקע מהדהדים דבריו. "לוחמים ! לוחמים !"

     

    רוזי מסתכלת עלי, מושיטה לי טישו מהוה (אולי אפילו משומש) ואומרת בנחת אימהית, "אין עליו. הוא גדול מהחיים הבגין הזה. לא היה ולא יהיה כמוהו."

    "מלך." אני מאשרת ומקנחת את אפי, "בחיי מלך."

     

    "מכתוב", מאת איריס אליה-כהן. הוצאת הקיבוץ המאוחד. 334 עמ'.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    איריס אליה-כהן. "ובגין מרים את ראשו"
    צילום: לילך הברמן
    7 לילות
    מומלצים