שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    להתעלס עם השפה

    ברומן הביכורים של איריס אליה-כהן, משורטטים קורותיה של גיבורה, שמקבילים לקורותיה של ארץ ישראל האלימה, המסוכסכת והמורכבת. על שפה פוצעת מציאות ב"מכתוב"

    לומר שאיריס אליה-כהן עושה אהבה עם השפה יהיה לשון המעטה. ברומן "מכתוב", מספרי הביכורים האמיצים והמשכנעים שראו אור בעברית, היא מתעלסת בגסות, בבוטות ובאלימות עם השפה העברית והערבית. דמויותיה - בעיקר גיבורת הרומן, עירית - הן כור היתוך בוער ומבעבע, והמחברת מנצלת את הבערה עד תום. היא לא משילה מהן את המלבושים, אלא קורעת אותם תוך שהיא מישירה אל הדמויות מבט נוקב, חד ומכאיב.

     

     

    אליה-כהן היא סופרת ישירה וכנה. הגוף עבורה הוא מרחב פרוץ, שיכול להיקרע הן מעוצמת האהבה, הן מעוצמת התשוקה והן מעוצמת הכאב. השלושה כרוכים יחד, כתובים בעור, ובאמצעותן מפרקת המחברת את כל האלמנטים המקיפים את חיינו על-מנת שנחוש בעלי משמעות בעולם. תיאורי המין ברומן אינם סנסציוניים, כי אם מדויקים וחדים, חפים מקלישאות ואינם מסתתרים מאחורי מסווה של מילים יפות. השפה של אליה-כהן מציגה ללא חשש את העוצמה המיתית של התשוקה ואת היסוד החייתי שבבני-האדם.

     

    "אני עולה בלהבות"

    "הברכיים שלנו נפגשות, וכמו שתי אבני צור, ניצתות. אני מתה ללטף אותו. אבל הידיים שלי מחזיקות ברגלי השולחן. כואב לי באצבעות. כאילו כוחות פנימיים עזים דוחפים לי את הדם החוצה. דרך הציפורניים. אין לי מושג אם זאת התאהבות, כמו שחשבתי קודם, או סתם משיכה מטורפת. מה שזה לא יהיה, אני עולה בלהבות".


    "מכתוב". תופעה טבעית מול אמירה פרטית (עטיפת הספר)

     

    תיאור זה, הנמסר בקולה של עירית כשהיתה סטודנטית, הוא תיעוד המפגש האינטימי הראשון בינה לבין אריק, שאיתו היא עתידה להקים משפחה. משוללת רסן וללא גרם אחד של התייפייפות, פוערת בפנינו המספרת את נפשה ואת תשוקותיה. וזהו המאפיין הבולט ביותר של אחת הנשים המרתקות בספרות הישראלית בשנים האחרונות: כנות מוחלטת, מסנוורת, מזעזעת לפרקים, מודעת לעצמה.

     

    ומתוך מודעות זו מתקבל הפרדוקס הגדול שלה, שהוא חוסר ההבנה את עצמה. השיטוט האינסופי במרחבי החברה הישראלית בה היא חיה, והניסיון לגבש זהות מלוכדת. ניסיון זה הינו עקר מיסודו, שכן כל התנאים לרעתה, לכאורה. הוורסטיליות והרב תרבותיות המקועקעות בעורה השחור לא יספקו לה מעולם את מבוקשה, אלא אם כן - תשלים עם המורכבות שבזהותה הפתלתלה.

     

    "ואז זה קרה. בבת אחת. הגב שלי התחיל לפרכס ורצה לצאת מעצמו הגב שלי התפורר. כאילו נחרש. וקוצים, או ענפים דוקרניים, או השד יודע מה, פרצו מלמטה ובכל זאת לא רציתי להעיר את אריק. הוא לא אוהב שמעירים אותו משינה (גם אותי הוא כבר לא אוהב)".

     

    כך נפתח "מכתוב". בשילוב המדהים בין תופעה על טבעית (מגבה של עירית פורץ עץ תאנה) לאמירה פרטית שהכאב ניגר ממנה דווקא בשל השימוש הקונקרטי במבע המפוקח. הגיבורה חיה את חייה בצל אותה דואליות של פנטזיות מצד אחד, וראייה מאד מקורקעת מצד שני. כבר בהיותה ילדה, זיהתה (גם באמצעות חברתה הטובה רוזי) את המציאות הכאוטית של החיים בישראל.

     

    סיפורי אלף לילה ולילה

    ברומן היא מבקשת להתרחק מהערבית של אביה שעלה מסוריה, אך נאלצת להתמודד עם החברה שמנכיחה בפניה את מוצאה ואת עורה השחור. אפילו הצמות המזוהות כל-כך עם הילדות הצבריות, הופכות אצלה לעול קשה מנשוא, שכן שערה סבוך וקשה ותהליך החפיפה והסירוק הוא אלים ומלא סבל.

     

    עירית מספרת לנו הכל. על ילדותה בחיפה בשנות השבעים, בצל אירועים פוליטיים עתירי משמעות; על מותו הטראגי של אביה; על הלימודים באוניברסיטה העברית שבמהלך פגשה את אריק; על התשוקה המינית האדירה בין השניים; על הקמת המשפחה ובהמשך, על הבגידה הקצרה אך הרת הגורל עם אחסאן, שבאמצעותו היא כמו חוזרת לילדותה, לסיפורי אלף לילה ולילה ולערבית של אביה אליו היא כה מתגעגעת. מעין תיקון לדחייתה של כל סממן ערבי הנטוע בה.

     

    אין טעם לגולל את פרטי העלילה. די לומר כי ברומן משורטטים קורותיה של עירית ודרכה - קורותיה של ארץ ישראל האלימה, המסוכסכת והמורכבת. היופי הגדול של הרומן נעוץ בשפתה העשירה של אליה-כהן. הבגידה (ואלמנט נוסף שלא כאן המקום לחשוף אותו) מרחפת מעל ההתרחשויות המתוארות כמו עננה שחורה ומאיימת.

     

    רצונה של עירית להבין את עצמה ואת מקומה כמעט מביא עליה את חורבנה. היא אינה מוכנה להיות קורבן, אך חוסר המוכנות הוא פרטי והמציאות היא חברתית ועל כן קשה ומקשה פי כמה.

     

    ביד בטוחה, מפתיעה למדי ברומן ביכורים, מעצבת אליה-כהן את דמותה הסוערת של עירית. היא אינה נופלת לקלישאות ואינה כותבת לשם ניפוץ מיתוסים. להיפך. היא משתמשת במיתוסים, בסטריאוטיפים ובידע המוקדם של הקוראים על מנת להטיח את כל האמת בפנים.

     

    הגזענות מופגנת בגלוי, תחושת הנחיתות של המזרחים נפערת ללא התנצלות, הניסיונות לברוח מהשורשים הערביים מתוארים בחמלה רבה, אך גם כבלתי אפשריים. כך הדין גם לגבי ההתמודדות עם הבגידה, עם הסבל של היומיום, עם הבדידות האיומה דווקא בקשר זוגי מונוגאמי וכן הלאה.

     

    אין נכון או לא נכון, אין הטפת מוסר ואין כתב האשמה. אליה-כהן מציבה מראה, היא משתמשת בשפה כדי לתרגם הן את המציאות הן את הפנטזיה. היא בוחנת בתעוזה רבה את הלשון העברית, ודרכה היא נוברת בפצעים הפתוחים של

    החברה הישראלית. האצבע המאשימה היא זו שהקורא יבחר להפנות.

     

    הרומן משקף, הוא אינו מכוון, ובכך גדולתו ומקוריותו. תיאורי המצוקה הפרטית מתקיימים שלובי זרוע עם תיאורי המצוקה החברתית והזוגית. ובין כל אלו אנו מוצפים ברגעים של אושר מזוכך אך מתעתע, ובמערבולת של יצרים שואגים הכתובים בכישרון רב.

     

    כמו דמותה של עירית, "מכתוב" הוא רומן רב-שכבתי, והנושאים אותם הוא מעלה ובהם הוא עוסק קורצים (ואף מחייבים) לעיון ודיון מעמיקים פי כמה מזה שמאפשרת רשימת ביקורת. אנו משופעים בספרי ביכורים, חלקם טובים יותר וחלקם פחות, אך קולה של איריס אליה-כהן מפציע כשחר חדש; כאלומת אור בוהקת החושפת את הפינות החשוכות בגבורה יוצאת דופן.

     

    הרומן המהודק, הבשל והחכם הזה עוד עתיד להיזכר כפורץ דרך. נאספים בו ערב רב של נושאים בהם עסקה הספרות הישראלית עד כה, אך השימוש המבריק שעושה בהם המחברת, תוך שהיא מנותקת מאופני הביטוי המקובלים כיום, מציב אותה כסופרת בעלת עמדה פואטית מקורית ומסקרנת.

     

    "מכתוב" מאת איריס אליה-כהן, הוצאת הקיבוץ המאוחד ספרי סימן קריאה. 334 עמ'

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אליה-כהן. מנצלת את הבערה עד תום
    צילום: לילך הברמן
    לאתר ההטבות
    מומלצים