שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    רוני סיני: "העיתונות נגועה באינטרסים"
    המחזאי רוני סיני כתב את המחזה "איזראל ז'ורנאל" שנוגע בשטיפת המוח של המדיה על הציבור ומציג מזווית סאטירית את סיר הלחץ של המציאות הישראלית. "היום רוב כלי התקשורת מייצרים עיתונות שמשרתת פוליטיקאים". ראיון ללא אינטרסים

    רכבת נוסעת. בתוך הרכבת ישובים המוני אנשים. הם אוחזים עיתון בידיהם. העיתון מכסה את פניהם ובבת אחת הופך ההמון למסה נטולת פנים כמו מכונה אוטומטית מכוונת. באותה הרכבת ממש ובאותו הרגע, מול אותם פרצופי-עיתון, נולד במוחו של המחזאי רוני סיני, מה שיהפוך לגרעין המחזה "איזראל ז'ורנאל", שמציגה בימים אלה קבוצת הצעירים של תיאטרון חיפה על במתו.

     

    "איזראל ז'ורנאל". תיאטרון שמשחק בתסריט  (צילום: ז'רר אלון) (צילום: ז'רר אלון)
    "איזראל ז'ורנאל". תיאטרון שמשחק בתסריט (צילום: ז'רר אלון)

     

    "אני זוכר את הרגע הזה במדויק", אומר סיני, "במקום פרצופים ראיתי עיתונים, כמו מכונה ענקית לשטיפת מוח. זה עורר אצלי הרבה מחשבות ולאו דווקא בהיבט הפוליטי. עיתון במקום פרצוף זה דימוי מאוד חזק. המילים הכתובות שחודרות לך לראש ומשתלטות עליו. העיתון הוא לא רק עיתון, הוא סדר יום שקובע בשבילך מה חשוב ומה פחות חשוב. ברור לי שאי אפשר להילחם בזה, אבל צריך להתבונן בתופעה הזו ולפרק אותה. זו היתה נקודת ההתחלה".

     

    המחזה, שבמרכזו פרשיית היעלמותה המסתורית של תסריטאית חיפאית, מחובר בזונדה אל החיים הסוריאליסטיים בישראל 2012. "אם צריך לסכם במשפט, זו, על פניו הצגה על בעל הון שחודר לתוך תסריט שנכתב כנגדו במטרה לחבל בו", אומר סיני ומדגיש, "בתוך זה טומן המחזה בתוכו הצללות והדים מהמציאות הישראלית".

     

    פרודיה על גבול הקומיקס

    זה כתוב כמו פרודיה סאטירית ונראה כמו קומיקס. גם הדמויות, שלאורך כל המחזה יגרמו לכם לתהות האם הן דמויות פיקטיביות בתסריט של התסריטאית הנעלמת, הופכות את כל העסק לטירוף תיאטראלי מרענן שנע בין פנטזיה קומית לפסיכוזה. "אני מחפש שפה שתהדהד מתוך המציאות אבל עדיין תישאר מסוגננת", אומר סיני, "אני רוצה לצייר איזו שהיא מציאות חלופית, שתגרום להרהור נוסף על דרך החיים שלנו מבלי להעתיק את החיים אחד לאחד.

     

    "המחזה הזה מתכתב בין היתר עם הפילם נואר ואולי מפה החיבור האסוציאטיבי לעיתונות שגם היא בשחור ולבן. גם בסרטי המתח וגם בעיתונות יש איזו מגמה להכניס את הצופה והקורא לפחד".

     

    הביקורת של סיני על המדיה באופן כללי ועל העיתונות באופן ספציפי, מהדהדת לאורך כל המחזה גם כשהיא מובלעת. בנקישה תמימה על דלת בית ברחוב שבדיה בשכונת דניה הפסטורלית בחיפה, מתפרץ נציג המכירות של היומון "איזראל ז'ורנאל" אל סלון ביתם של משפחת דרורי. חנפני וכוחני, מפתה ומאיים - נציג המדיה הוא לא בדיוק מאלה שמוכנים שינפנפו אותם.

     

    "כל אחד רוצה להיות חלק", הוא פוסק ומעניק עיתון חינם לבעלת הבית, שנראית כמו פרסומת לנשיות מדוגמת. "מה תפסידי, דקה מהחיים?", הוא שואל ומנסה להרשים אותה בדיבורים על אקולוגיה ירוקה: "הנייר והדיו שלנו אורגניים וידידותיים לסביבה. אם תעטפי דגים בעיתון, הדיו לא ירעיל את הדג".

     

    בעל בוגדני, מזכירה עם גרביונים, מסתערב לשעבר שלא מצליח להיפתר מהמבטא הערבי שאימץ בצבא, אחותה התאומה של התסריטאית הנעלמת שהיא אולי התסריטאית עצמה ומספר שמשמש גם כחוקר פרטי, הן שבע הדמויות שמרכיבות את המחזה. "בגלל שמדובר בקבוצה של צעירים, האתגר הגדול בעבודה היה לתת תפקיד ראוי לכל אחד מהשחקנים. עבדתי איתם, הדמויות נתפרו עליהם ותוך כדי חזרות נעשו הרבה מאד שכתובים ושינויים", אומר סיני.

     

    הדמויות נתפרו על השחקנים  (צילום: ז'רר אלון) (צילום: ז'רר אלון)
    הדמויות נתפרו על השחקנים

     

    נשמע פשוט אבל למען האמת, בכל פעם שלצופה נדמה שהבין לאן סוחב הסיפור, הוא יגלה שהוליכו אותו שולל. "הרעיון היה לגרום לצופים לאבד בשלב מסוים שליטה על המתרחש ממש כמו שהדמויות עצמן הולכות לאיבוד בין המחזה הכתוב לתסריט שמסתתר בתוכו", אומר סיני, "טשטוש הקווים שמפרידים את האמת מהבדיה, גם מבחינת הדמויות וגם מבחינת הקהל, הוא טריק שהשתעשעתי איתו ואני מרוצה מהתוצאה".

     

    בעצם אתה משטה בצופים. אתה מוכר להם מציאות פיקטיבית בתוך העולם השקרי ממילא של התיאטרון.

     

    "אני משתמש בכלים שבהם משתמשת גם המדיה שעליה אני מדבר בהצגה כדי לייצר מציאות. אני כל הזמן שואל את עצמי מה בא קודם: המחשבה החופשית וראיית המציאות כמות שהיא, או המדיה שכופה עלינו מחשבה ותפישת מציאות שמישהו ערך בשבילנו. בשלבים הראשונים מאד הצחיק אותי לשבור שוב ושוב את השביל הברור שסללתי לצופה. הפואנטה היתה לתת לכם לזפזפ כל הזמן בין התכנים, כמו בין ערוצי הטלוויזיה. אגב לא ידעתי מלכתחילה שלשם אני הולך. אני לא מהכותבים שנאחזים בקונספט. אני כותב עם הלב".

     

    ומה לדעתך השגת בתוצאה?

     

    "אני חושב שזו קומדיה שאומרת משהו על סיר הלחץ החברתי שאנחנו חיים בו. התעסקתי בזה גם במחזות קודמים שכתבתי אבל מכלול המרכיבים במחזה הזה חדש לי. נוצר פה תבשיל שיש בו רוח צעירה ומחשבה חופשית שמאפשרות לתיאטרון לעשות בך כרצונו. אני חושב שהצלחתי להתרחק מהקונבנציות של עצמי".

     

    ישראל מחר

    שם ההצגה והאוברול האדום שלובש סוכן המכירות של העיתון שמחולק בחינם לא משאירים מקום לספק. "ההשוואה ליומון מסוים שמחולק חינם בכל רחבי הארץ, בלתי נמנעת כמובן אבל זו רק דוגמא שבאה לדבר על עניין הרבה יותר רחב ואני מתכוון לחדירת העיתונות לתודעה וההשפעה שלה על תפיסת המציאות שלנו", אומר סיני,."העיתונות היתה פעם סמל לחופש הביטוי. היום רוב כלי התקשורת מייצרים עיתונות מטעם, כזו שמשרתת בעלי הון, בעלי אינטרסים, פוליטיקאים. זה מעציב אותי והדרך שלי לגעת בדברים רציניים בכלל וגם בזה היא בהומור".

     

    גם השם הלועזי שנבחר ליומון החינמי בהצגה אינו סתמי. "כל מוצר מסחרי שסובב אותנו כמעט מקבל שם לועזי. יס, אורנג', הוט. הפכנו לסניף של אמריקה. השפה האנגלית הפכה בשנים האחרונות ליותר נחשבת מעברית".

     

    איש באוברול אדום. מזכיר לכם משהו? (צילום: ז'רר אלון) (צילום: ז'רר אלון)
    איש באוברול אדום. מזכיר לכם משהו?

     

    זו לא הפעם הראשונה שסיני עושה טיפול שורש למדיה שמשתלטת על חייו של האדם בעולם המודרני. הוא עשה את זה קודם במחזה בהצגה "שמן על בד" שכתב וביים בסטודיו למשחק בניסן נתיב. אחר כך עשה את זה שוב עם "בטטות" שהציג בפרויקט אינקובטור ובמרכזו היה גבר ששוקל התאבדות אחרי שאשתו נתקה אותו מהכבלים.

     

    "זה מעסיק אותי בגלל שזה משליך על הכל. לא מדובר רק בעיתונות. גם הכתיבה האמנותית נגועה באינטרסים לא ענייניים שאין להם דבר עם מחשבה חופשית. הרבה אמנים לוקחים בחשבון את דעת הקהל כשהם יושבים לכתוב. אני כל הזמן בודק את עצמי מול זה. אני כל הזמן תוהה עד כמה אני מצליח לשמור על כנות עם המצפון והמצפן האמנותי שלי ולהימלט מכתיבה על מנת לבדר. התשובה לא חד משמעית. מצד אחד יש את הרצון להצליח לגעת בהרבה אנשים ולזכות בפרגון ומהצד השני, יש את הרצון לבטא משהו מאוד פרטי ואישי. השאיפה היא למזג בין שני הרצונות האלה בתוך מקצוע מתעתע".

     

    למה מתעתע?

     

    "כי יום אחד נראה לך שאתה בכיוון הנכון ושמצאת את השפה והקול שלך ולמחרת אתה רוצה להשמיד את כל מה שכתבת. האמת שלא נוח לי עם המילה 'מחזאי', זו מילה כבדה על בחור בן 40. באנגלית קוראים למקצוע הזה Playwright, זה כבר עסק אחר. יש בזה משהו הרבה יותר קליל. מחזאי, זה רציני. בואי נאמר שאם מישהו שואל אותי מה המקצוע שלי, יותר הגיוני שאמלמל משהו על זה שאני כותב ואז ישאלו אם לטלוויזיה ואומר: 'לא, אני כותב לתיאטרון'".

     

    "אני חושב שזה קשור למשיכה טבעית שיש לי לקלילות. גדלתי על קומיקס, פופ-ארט ומוזיקת רוק וגם אם זה לא נשמע טוב, הספרות הדוסטויבסקית פחות מדברת אליי. זה עניין של טעם ממש כמו שתיאטרון ריאליסטי מעייף אותי. אני אוהב קלילות וזה לא אומר בהכרח תוכן נטול משקל. אני חושב שבמחזה הזה, שכתוב על פניו במה שמכונה 'שפה רזה', הצלחתי להוכיח את זה".

     

    את החזרה אל התיאטרון הרפרטוארי, אחרי שנים שבהם הסתובב בעיקר במחוזות הפרינג', רוני סיני אינו לוקח כמובן מאליו. "חַסְרה לי מסגרת שתאפשר לי לנבור, לחפש, לגלות את השפה שלי והחיבור עם תיאטרון חיפה ועם הבמאי, משה נאור, משמח אותי מאוד. הוא ראה מעבר לכתיבה הרזה את הדיוק, את הזיקוק של הטקסט ואפשר לי במשך שנה ללטש שוב ושוב את החומר", הוא אומר ומדגיש, "יש לו רצון אמיתי להצמיח מחזאות צעירה, ומכאן ההתעקשות שלו להדפיס את המחזה בתוך התכניה. זו אמירה רצינית בעיני. מעבר לכך, משה יודע לביים קומדיות וזה כישרון שנולדים איתו. הוא גם יודע לעבוד עם שחקנים ומרחב התמרון שהוא נותן להם גדול. קשה לי מאד עם במאים שכופים עליך לפרטי פרטים את דעתם כי בסופו של דבר התוצאה, בהתאם, מאולצת".

     

    באופן מפתיע לסיני, שביים בעבר את מחזותיו בסטודיו למשחק של ניסן נתיב ובתיאטרון העירוני בבאר שבע, לא הפריע לשחרר אחיזה מהמחזה שכתב. "עם הזמן הבנתי שאני דווקא מעדיף לא לביים את המחזות שלי. זה משאיר אותי בצד השפוי ומאפשר לי להיות יותר זמן עם הילדים", הוא אומר.

     

    סיני, נשוי לשחקנית והתסריטאית, שירילי דשא, בתו של המפיק האגדי המנוח אברהם דשא-פשנל. בעקבות בעיות כלכליות אליהן נקלעה משפחתה של רעייתו לאחר מות אביה, שהותיר אחריו נושים וחובות, החליטו במשותף לארוז את הילדים ולנסוע להודו. הם חיו בגואה בתנאים לא פשוטים כשנה.

    אחריה עברו לבומביי שם הפיקו בכוחות משפחתיים משותפים את "בהראטי", מחזמר רב משתתפים שמבוסס על שירי בוליווד איתו נדדו גם ברחבי אירופה במשך מספר חודשים.

     

    בסופו של דבר הציגו את המחזמר גם בישראל והחליטו לשוב ולהשתקע בארץ . כעת הם גרים במושב בשרון. "רק כשנסעתי להודו לתקופה ארוכה הבנתי עד כמה הייתי מכור למדיה. קשה לנתק את עצמך מהמידע הבלתי פוסק שמקיף אותך וזורם אליך בלי הפסקה. עכשיו, עם הילדים שלי, אני מבין כמה משקל יש להשפעה של המדיה עלינו. הבחירה שלנו לגור במושב קשורה לכל זה בעקיפין".

     

    החיים האורבאנים קשים לך?

     

    "לא באופן עקרוני. אני משער שנחזור לעיר מתישהו. יש משהו טוב בג'ונגל העירוני. הוא מפעיל אותי. אני יושב בבית קפה והקצב שלי משתנה לגמרי. העיר ממלאה אותי ברעיונות. כשאתה חי במושב ועושה טאי-צ'י יומיום מול השדה הפתוח, חסרים לך גירויים. מצד שני יש משהו מרוכז יותר בשקט הזה. החיים שבחרנו בינתיים מאפשרים לי להיות עם הילדים. הצגות עולות ויורדות. ילדים זה לכל החיים. בתיאטרון מותר לך להיכשל, בלגדל ילדים זה יותר מורכב".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים