כולנו בטטות של ריאליטי

אחרי כמעט שלוש שנים מחוץ לסיר הלחץ הישראלי, מתוכם תקופה לא קצרה בהודו - רוני סיני חוזר לעשות תיאטרון בארץ. הודו, כך עושה הרושם, השאירה את חותמה, חידדה את ההתבוננות וניקתה את רעשי הרקע המיותרים שהקיפו אותו. מהחותם הזה נולד המחזה הסאטירי "בטטות", שיתארח ביום רביעי הבא, 24.6, בתיאטרון החאן בירושלים, ויומיים לאחר מכן באולם צוותא בתל אביב.

הסאטירה של סיני, בניגוד למקובל, היא פחות התרסה נגד הממסד או ההנהגה הפוליטית, ויותר התבוננות מוטרדת במצב הצבירה של הישראלי השוכב פרקדן מול מסך הטלוויזיה. "פעם, כשרצית לדבר על אנשים שלא נוקטים עמדה, דיברת על אלה שיושבים על הגדר. היום הם פשוט מונחים על הספה בסלון מול הטלוויזיה שמכתיבה לנו את סדר היום", אומר סיני.

"אם אתה לא מחובר לכבלים, אתה מנותק מהעולם ומהיכולת לתקשר. אתה כבול למעשה למחשבות שמעוצבות בשבילך על ידי אנשים אחרים. אז מה הפלא שאנחנו קמים בבוקר מנותקים מהחיים ומעצמנו?"

לחתוך כבלים זה לחתוך ורידים

לגיבור המחזה שלו אין קיום בלי טלוויזיה; ברגע שאשתו מודיעה לו על רצון להתנתק מהכבלים - הוא חושב על התאבדות. הכבלים, אם תרצו, כמטאפורה למה שכובל את החברה המודרנית עד חנק. "להתנתק מהכבלים זה כמו לחתוך את הורידים בשביל גיבורי המחזה. נכון, זו המחשה קיצונית, הגיבורים מאבדים פרופורציות ואת היכולת להבדיל בין עיקר לתפל, אבל באופן אישי אני מעדיף תיאטרון שלוקח את המצבים לאקסטרים מסוגנן, זאת כדי להראות את הבעיה בצורה החריפה ביותר".

סיני מציג: השיבה מהודו (צילומים: מרב יודילוביץ')

סיני לא אוהב שאומרים לו מה לחשוב; כואב לו שמישהו החליט לצבוע לו את העולם בצבעים מסוימים ושעליו להסתפק בזה. "אנשים מדברים בז'ארגון שמישהו קבע שהוא מה שהולך היום, שזה הדבר הנכון. זה מאד מפריע לי. רקחו לנו דייסה של מחשבות שבתוכם קשה מאוד למצוא שקט או שפיות. אני לא חושב שמחזה סאטירי יכול לשנות את המציאות, אבל הוא בהחלט יכול לעזור להתבונן בה".

באחד השירים בהצגה הדמות המרכזית מתקשה להבדיל בין תמונות זוועה מיום השואה לדוגמניות בערוץ האופנה. "הזפזופ הזה מגיע לקיצונית של טלטלה מבלבלת בין סוגי ריגושים. הבלבול הזה שמוקרן אל הצופה מהמרקע שזור לאורך כל המחזה ויוצר תחושת חוסר מנוח".

זה לא קצת נדוש לבעוט בטלוויזיה ולהאשים אותה בכל תחלואי החברה המודרנית?

"אני לא מאשים, אני מתבונן. זה יהיה צבוע לומר שההתנתקות הזו קלה, אבל האמת היא שאני מרגיש שפוי רק כשאני מצליח באמת לגעת בשקט. אין לי כבלים, התנתקנו לפני די הרבה זמן, וגם הילדים לא רואים טלוויזיה, אלא רק סרטי DVD. למרות זאת, זה בהחלט מאבק".

"תמיד צץ היצר שאומר לי ללכת לאינטרנט לבדוק מה קורה. אולי פתאום פרצה מלחמת עולם. המדיה יוצרת ציפייה מתמדת לדרמות ולא חסר כאלה. זה ממכר. אם אין דרמות - אנחנו נמציא אותן. אחרי התקופה בחו"ל הבנתי שאפשר גם בלי האינפוזיה הזו, שאני לא מפסיד כלום, שהסם הזה הוא תעתוע".

להזדקן מול ריאליטי

במחזה עצמו סיני גם נוגע בהרהורים על חיים ומוות, במציאות בה הזמן חולף והאדם מזדקן מול תכניות "ריאליטי" שמוכרות לו אילוזיה של נעורי נצח. "המחשבות על כך התחילו להציק לי בתקופה שבה אבא שלי ואבא של שירילי אשתי נפטרו. אני חושב שהיום אני מסתכל על המוות, גם אם הוא רחוק, בהשלמה. אני מבין שהוא יגיע".

"כשיש לך ילדים המוות מקבל משמעות ממשית. אני מסתכל עליהם וחושב שצריך לתת להם עכשיו כמה שיותר, לבלות איתם כמה שאפשר, כדי שהזמן הזה יישאר איתם גם בעתיד. במובן הזה אני חושב שהמחזה הולך עמוק יותר מהקלישאה שהטלוויזיה היא מקור כל הרע".

"הוא בא דווקא מתוך מחשבה על השנים שחולפות עליך בעוד שהטלוויזיה, בניגוד מוחלט, נשארת כל הזמן צעירה, דינאמית, תוססת. אנחנו פשוט בורחים מהתמודדות עם הנושא הזה של זיקנה ומוות, מוחקים אותו כאילו שאם נעשה את זה הוא לא יהיה קיים. אני חושב שיש לנו זמן קצוב פה, וצריך לחשוב היטב על מה אנחנו מבזבזים אותו".

יכול להיות שפשוט "נדבקת" בהודו בתפיסה מזרחית שמבקשת להתנקות מהבלי העולם החומרני?

"אני משער שכן. גיליתי שיש המון דברים שנדמה שאי אפשר בלעדיהם, ואז פתאום אחרי ארבעה חודשים בגואה מסתבר שאין לך צורך ממשי בהם. אנשים קונים פי 4 ממה שהם צריכים. אנחנו חיים עם מזגן כאילו שבלעדיו נמות. זה נכון שגואה שינתה את זה, הבנתי שלא צריך את כל הרעשים מסביב. מפה נולדה הסצנה על תחרות הפופיקים, למשל". 

"גיליתי בהודו המון דברים" (צילום: אביגיל עוזי)

"ברור שזה לצייר בצבעים סוערים את המציאות. זו לא תערוכה ריאליסטית אלא משהו יותר מופשט. אנשים מחטטים בתכניות הריאליטי כאילו שמה שהאנשים האלה עושים שם על המסך הוא באמת חשוב, ושאם אתה מפסיד מזה - תישאר מחוץ למשחק".

אחרי הפקה כמו "בהראטי", עם מאות משתתפים ותלבושות ונגנים, להעלות הפקה קאמרית בצוותא זה לא מוזר?

"ההפקה הקטנה הזו החזירה אותי הביתה. עברנו מסע גדול עם 'בהראטי' וזה לא היה פשוט. אני יכול לומר שהעבודה עם צוות ההפקה ההודי לימדה אותי סובלנות. המציאות של ההפקה העצומה הזו היא משהו שהנסיבות הובילו אותי אליו".

"אני מודה שלמדתי שם הרבה דברים חדשים, אבל מבחינת השורש - אני נמצא היום במקום שבו רציתי להיות. חסר לי מאד חדר החזרות הקטן. חסרה לי העברית ולעבוד עם אנשים שמדברים בשפה שלי. אני רוצה לכתוב ולביים ואני שמח על הנדיבות של אלה שאפשרו לי לעשות את זה".

התיאטרון הרפרטוארי הוא כמו טלוויזיה

סיני כתב, עיבד וביים בתיאטרון באר שבע, בסטודיו למשחק ניסן נתיב ובבית הספר של יורם לוינשטיין. בכל אופן, בשלב זה הוא לא מכוון לתיאטרון הרפרטוארי. "כשכתבתי את המחזה לא עלה בדעתי לגשת איתו לאחד התיאטרונים הממוסדים, פשוט כי בער לי שההפקה תצא. אם הייתי מחכה לתשובות, הייתי מת מזה".

"התיאטרון הרפרטוארי דומה קצת לטלוויזיה - גם בו יש קבוצה מצומצמת של אנשים שמעצבים את דעת הקהל, ומטבע הדברים הוא זהיר ומחושב. אני לא רואה איך מחזה שעוסק למשל בביקורת על טלפונים סלולאריים, או על הממסד, יציג ברפרטוארי. הם הרי לא יכולים לבוא ולצבוט את העטינים שמהם הם שותים. לדגדג כן, אבל לא מעבר לזה. יש כל מיני דרכים לעשות תיאטרון. כל עוד יש לי מה לומר ואני מצליח לגייס שחקנים ותקציב - מבחינתי השגתי את מה שרציתי".

בהמשך מתכנן סיני להעלות גירסה של תיאטרון בובות למחזה שכתב. ההצגה, שתזכה לעיבוד חדש של

המחזה המקורי, תקרא "Wire Land" והיא תופיע בתיאטרון הבובות הבינלאומי בהולנד, שייערך בפברואר 2010. "הדגש בהצגה עם הבובות יהיה על המפעיל והמופעל. אחרי הכל זו שאלה אמיתית מי מושך בחוטים שלנו", צוחק סיני.

את הבובות תעצב הילה פלשקס, מי שחתומה על עיצוב התפאורה, התלבושות והגרפיקה של ההפקה הנוכחית. זוכה פרס האמי, המוזיקאי איסאר שולמן, אחראי על פסקול ההפקה, ואם הכל יסתדר על פי התכנון - המחזה עתיד לצאת גם בגרסה מודפסת כשהוא מלווה באיורי קומיקס. "זה לא קברט או סאטירה קלאסית, אלה סיפור שהולך לקיצוניות כמו בקריקטורה ומה יותר קומיקס מזה?"