שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אולימפיה דוקאקיס ב"רוז": קונצרט לשחקנית אחת

    במחזה "רוז", אולימפיה דוקאקיס מגלמת ניצולת שואה שבוחרת לשבת שבעה על ילדה פלסטינית, וסוחפת את הקהל לתוך סיפור שמקפל בתוכו את לידתו של היהודי החדש והפיכתו של הקורבן לתוקפן. התוצאה מעוררת מחשבה

    במה שחורה. שטיח גדול. ספסל עץ וכמה מחברות שמונחות למרגלותיו. נעליים זרוקות בציפייה למישהו שימלא אותן. האור כבה ודלק. אל המרחב הלא מוגדר הזה נכנסת השחקנית האמריקנית אולימפיה דוקאקיס, ומתיישבת לאטה על הספסל. היא פותחת במונולוג דיווחי, משפט שכמו התחיל קודם והקהל נכנס אליו באמצעו: "היא צחקה. אחר כך ניגבה את אפה. היתה לה נזלת. הכדור פגע בה במצח, כאילו קטע את מחשבותיה. היא היתה בת תשע. אני יושבת שבעה". 25 מילים. עולם שלם.

     

    במחזה "רוז", שכתב תוך מחשבה עליה המחזאי היהודי-אמריקני מרטין שרמן, פותחת הגיבורה את קופסת הזיכרונות והסיוטים הנעולה שהשאירה מאחוריה. היא ניצולת שואה שנמלטה מזוועות המלחמה באירופה, ביקשה מפלט בפלשתינה אך נשלחה בחזרה לאירופה ומצאה בסופו של דבר מקלט באמריקה. את החלום על פלשתינה, שנגוז בשל נסיבות חייה, הגשימו ילדיה שעלו לישראל והקימו בה משפחות.

     

    אולימפיה דוקאקיס ב"רוז". סיפורו של היהודי הנודד (צילום: איציק בירן) (צילום: איציק בירן)
    אולימפיה דוקאקיס ב"רוז". סיפורו של היהודי הנודד(צילום: איציק בירן)

     

    דרך הביוגרפיה הפרטית של הדמות, נפרש במקביל גם סיפורו של היהודי הנודד לכל אורכה של המאה ה-20, מהשטעטל המחבק-חונק באוקראינה והפוגרומים שביצעו הקוזאקים בתושביו, דרך הגטו בוורשה, המלחמה שמחקה מיליונים וחרטה צלקת נצח בנותרים ועד לטרגדיה של חיים בצל סכסוך בלתי פתיר בארץ ישראל.

     

    מעט מאד מתרחש על הבמה. למעשה, כמעט דבר לא קורה - ובו בזמן, הכל קורה. המילים הכתובות שהיא קוראת מתוך מחברות חייה, מעוררות לחיים את הזיכרונות. היא נושמת את הטקסט, מחייה אותו והבטן מתהפכת למשמעו. ויש הומור יהודי שהופך אשה כואבת ומפוכחת מאסופת הגדרות שהן לא יותר מכותרת - יהודיה, ניצולת שואה, פליטה, מהגרת, אם ששכלה את בתה, אלמנה שהחלה את חייה שוב ושוב מנקודת ההתחלה - לעולם שלם שמתעקש לשרוד, לקום מעפר כמו עוף החול, לחיות למרות הכל.

     

    הקונצרט התיאטרוני הזה הוא בית ספר לשחקנים, ולו רק בשל כך שדוקאקיס מצליחה להשכיח כמעט לחלוטין את העובדה שעלתה לבמה עם טקסט כתוב, והיא קוראת אותו מהדף. סולנים מהשורה הראשונה הרי לעולם לא יעלו על דעתם לקרוא ברסיטל תווים מפרטיטורה, גם כשמדובר ביצירות מורכבות. גם עבור שחקנים, אי ידיעת הטקסט בעל פה נחשבת כחולשה. ובכל זאת, הדרמה מתחוללת, חיים שלמים נפרשים לעיני הצופים. מקומו של הדמיון אינו נפרד. ההיפך, יש לו תפקיד בדואט שנרקם בין השחקנית שעל הבמה לבין הקהל באולם החשוך.  

     

    דוקאקיס סוחפת אל תוך הסיפור, מוכיחה שלפעמים מעט זה יותר. היא מחזקת את הידוע - יש כוח עצום למילים מדוברות כשהן נצרפות למעשה רקמה עדינה. זהו Tour De Force שמציג לראווה את כישרונה האדיר של דוקאקיס למגנט אליה עין, אוזן ולב. כדי לעשות את זה כך, דרוש ניסיון רב על הבמה ובחיים. במהלך שעה וחצי נאחזת הדמות בשכחה ומוותרת עליה, כדי להבין טוב יותר את חייה מתצרף שהיא מנסה להרכיב מחדש ממקטעי זיכרונות שהיו או אולי מתעתעים בה.

     

    היא בועטת באלוהים שמת לדידה בגטו, אבל גם נשענת על הקונספט ברגעי משבר ושוב מתפכחת. היא נעה בין עצב, מרירות וכעס. היא משתובבת וזורחת כמו נערה כשהיא נזכרת בלילות אהבה. היא מתבדחת, פורטת את החיים לרגעים, משתעשעת על חשבונה ובאותה נשימה גם על חשבון העם היהודי, שתרם לעולם "תרבות נדירה של מתלוננים" ו"כישרון לשאלת שאלות שאין עליהן תשובות".

     

    אולימפיה דוקאקיס על הבמה. Tour De Force (צילום: איציק בירן) (צילום: איציק בירן)
    אולימפיה דוקאקיס על הבמה. Tour De Force(צילום: איציק בירן)

     

    אטלנטיק סיטי שבה השתקעה עם בעלה האמריקני משנה את פניה. העיר המוצפת באור השמש, שהפכה לאטרקציה תיירותית, משכה במקביל גם אוכלוסיות שונות של מהגרים, קבוצות מיעוטים שנלחמו זו בזו בניסיון להשתלב. "קורבנות של אפליה ודעות קדומות נוטים ללקות בעצמם באותה המחלה", היא אומרת רגע לפני שתעבור לבחירתו של בנה להגר לארץ ישראל, שהולכת ונבנית כמעצמת כוח במזרח התיכון; ללידתו של היהודי החדש ולמחיקת כל זכר לעבר לטובת העתיד; להתחזקות האמונה, לחזרה בתשובה, לפנאטיות שמובילה לרצח ילדים.

    לחלש שהופך לחזק, למיעוט שהופך לרוב, לקורבן שהופך לתוקפן.

     

    אבל ביהדות כמו ביהדות, מהדהדים תמיד ספקות, התלבטויות, התפלפלויות שמקופלים בצמד המילים: "ומהצד השני". כוחו של המחזה טמון בדיוק בכך שאינו מתחמק מלהציג מציאות מורכבת ורבת פנים וסתירות. דמותה של רוז נעה בין קטבים, בין זמנים ותקופות, בין יבשות, בין ישויות, בין דורות, בין עולם פנימי עשיר לעולם חיצוני אכזר, בין פלחי חיים שמצטרפים להיסטוריה אחת מנוקדת בהומור ובה בעת שוברת לב.

     

    שחקן זקוק לסיבה טובה לעלות לבמה ולדבר ישירות אל הקהל. גם אם בתחילת המסע המשותף הסיבה אינה לחלוטין גלויה לעין, בסופה של הדרך היא מתבהרת. המעגל שנפתח נסגר, ושולח את הקהל הביתה מהורהר. דוקאקיס מדלגת בהצלחה על סנטימנטליות יתר שבה לוקה הטקסט לעיתים ומטשטשת את עכבות היד המכוונת מדי של המחזאי. לזכות המחזה ייאמר שעם נקודת המבט של הדמות על העבר וההווה, קשה עד בלתי אפשרי להתווכח.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: מרב יודילוביץ'
    אולימפיה דוקאקיס. סוחפת
    צילום: מרב יודילוביץ'
    לאתר ההטבות
    מומלצים