פרידה: אהבה שנזרקה לפח במשפט אחד קטן

הכל היה כל כך מבטיח. מלכה של סטוצים מתאהבת בנער רגיש ושקט. היינו בטוחים שהאהבה שלנו עלתה על כל דמיון, נכתבה מלמעלה יותר טוב מכל תסריט, עם פתיח מושלם וים של סצנות מרגשות.

עוד בנושא:

הכינו את הממחטות: שירי פרידה עצובים במיוחד

גברת לב שבור

הייתי איש עם חור במקום לב

מעבדות לחירות: כרוניקה של פרידה מזוגיות רעה

כן, בדיוק ככה זה התחיל. בין כתליה של פלוגה צבאית סגורה וקטנה, בה החיילים פוגשים את הבית פעמיים בחודש. אתה עוד היית תפוס בזוגיות שעמדה להסתיים, ואני מאסתי מסטוץ לסטוץ. שיחת טלפון מקצועית אחת, איי שם בחצות הלילה, סחפה אותי לגל התכתבויות ושיחות איתך שגרמו לי להתאהב בך בחירוף נפש. תוך שבועות ספורים כבר איבדתי את החושים. הסמקתי מכל מחמאה שלך, נפלתי מכל נגיעה שלך. משהו בתוכי אמר שאתה האחד. מה שהרגשתי איתך, עוד לא הרגשתי מעולם.

החיבוקים שלך עטפו אותי, לא השאירו סנטימטר חשוף

היית מושלם, אלוהי כזה. כאילו שלפו אותך מאגדת הילדים הידועה "שלגייה ושבעת הגמדים", שלא במקרה חבריי מכנים אותי כך. בחודש הראשון לא באמת הבנתי לאן זה יוביל. לא האמנתי שאהבה כזו מגיעה לי, חשבתי שאולי זה לא ילך, הרי ההבדלים בינינו כל כך ברורים.

אך בכל פעם שחשפתי בפנייך את חששותיי, ידעת בדיוק מה להגיד על מנת להרגיע אותי, וזה מה שהכי אהבתי בך - את תחושת הבטחון שידעת להעניק לי. ללא ספק, המטר וה-90 סנטימטרים שלך תרמו לכך רבות. החיבוקים שלך עטפו אותי, לא השאירו סנטימטר מפלג גופי העליון חשוף.

מעבר לבן זוג, היית פרטנר, החבר הכי טוב שלי, המאהב שכל אחת הייתה רוצה. מצאתי בך את הדמות של אבא שלי, שנטש אותי בהיותי בת 4 ולא חשב אף פעם שאולי אני צריכה אותו, את החום שלו ואת האהבה. ואז חגגנו חודשיים ואחריהם שלושה, ואפילו בחרנו שמות לילדים שרצינו שיהיו לנו ביחד. "אמא של הילדים שלי", כך אהבת לקרוא לי. בנינו מגדלים של תוכניות משותפות, ואני האמנתי שמצאנו את הנוסחה המושלמת. הסתכלנו לאותו כיוון, תמיד.

בכל יציאה הביתה רצינו להיות ביחד, ויתרנו על הכל אבל אף פעם לא אחד על השניה. כל כך קנאים לפרטיות שלנו, ששכחנו שקיים עולם חיצון. את שנת 2012 קיבלנו יחד בארוחה רומנטית עם נשיקה סוערת בחצות. התמכרנו לרגעים שלנו, ואני כמו תמיד, אהבתי לתעד הכל. ימים שלמים, לילות קסומים – רק אני ואתה.

ככה, במשך חצי שנה מסיבית ומטורפת, ועדיין רק שנינו נמצאים בה.

יום שלישי הארור

את יום שלישי הארור ההוא אני כנראה לא אשכח בזמן הקרוב. התעוררתי ושאלתי לשלומך. התשובות שלך היו קרות וקצרות, ואני חשבתי שאתה סתם עייף. אז כדי לשבור את הקרח, סיפרתי לך שוב עד כמה אני אוהבת אותך. חיכיתי לתשובה שאני מכירה כבר חצי שנה, התשובה בה אתה מספר שאתה אוהב אותי יותר, ושאני האחת בדיוק כמו שאתה האחד. אבל באותו שלישי ארור, הכל היה אחרת. היו לך תוכניות שונות משלי. כנראה שבאותו הרגע, הפסקנו להסתכל לאותו הכיוון. אז כשסיפרתי בפעם ה-מי-יודע-כמה שאני אוהבת, אתה השבת בשתיקה.

השתיקה הנוראית הזאת, שמכווצת את הלב ואת כל האיברים הפנימיים שבבטן, שתיקה שמעידה שקיים סוד מאחוריה. 'השקט שלפני הסערה', מכיר? הלב שלי התחיל לפעום מהר יותר, הרגשתי כל פעימה כאילו שהיא עומדת לעוף לי מהחזה. התחלתי ללחוץ ושוב שאלתי אם הכל בסדר. אתה ענית בחיוב, אבל מעבר לקו יכולתי לשמוע אותך מגלגל את עינייך. הנשימות שלך הסגירו אותך, ואני סירבתי להאמין למה שהתת-מודע הבין שעומד לקרות.

"זו לא את, זה אני. אני לא רוצה יותר. אני צריך להיות לבד ולא בזוגיות עכשיו", אמרת לבסוף. ככה. המשפט המוכר והמשקר, שבעזרתו זרקת חצי שנה לפח. ואני המשכתי ללחוץ, כי לא הבנתי, המוח שלי לא הצליח לעבד את ה'מידע' שהעברת לו עכשיו, למרות שחזרת על עצמך מספר פעמים בסגנונות שונים. ואני, כמו תקליט שרוט שמתנגן בו שלאגר ישן, שואלת פעם אחר פעם: "למה? למה?", בעודך שותק, מסרב לספר לי. רק לפני שלושה ימים חלקנו יחד את המיטה שלי ולא הראית שום אות או סימן.

כאב כזה לא הרגשתי בחיי

לא עצרתי לחשוב, כמו שאתה לא תעצור לראות. ניתקת, ואני המשכתי להציק. בכיתי כמתאבלת על אובדן, כאב כזה עוד לא הרגשתי בחיי. לב חצוי לשניים, זו הייתה התחושה. בעודי מרגישה שהגוף לא יכול לשאת עוד את הכאב, החלטתי שאסור לי לוותר. אז באתי עד אלייך, עד למקום הפרטי שלך מבלי שום רשות. שכבת שם במיטה, ישן, נראית כל כך שליו ולא מוטרד. אנחנו כבר ביום רביעי, ארבע ורבע אחר הצהריים, יממה חלפה מאז שעזבת, והלב שלי אמר שזו שטות. שבעוד יום-יומיים תתפקח ותחזור, ואני בינתיים המשכתי לעשות טעות אחר טעות.

הערתי אותך בנשיקה, כמו שאני רגילה. התעוררת בבהלה והופתעת, נדמה לי שלרעה. הבטת בי כאילו אתה לא יודע מי אני בכלל, העיניים שלך שאלו אותי מה אני עושה שם, עומדת ליד המיטה שלך כשהשפתיים שלי צמודות לשלך. דחית אותי בעודי מתחננת לעוד נשיקה, כי אולי זו האחרונה. רק רציתי שנדבר, שתתרכך ותגיד שטעית, שתיכף נחזור להיות מה שהיינו יממה לפניי.

ופתאום אני בכאוס מטורף. בוכה וצורחת מתוך כאב ואתה מזיל דמעה בשקט. אתה יושב ואני עומדת במרכז החדר חנוקה מהחלל הפתוח, שנושא משקל כבד של אמוציות. אני אוחזת בך, חזק בזרועותייך, ורואה לך בעיניים שכבר אין שם כלום. כמו בסצנה קורעת לב מטלנובלה שהגיעה זה עתה לערוץ 'ויוה' הישראלי היישר מארגנטינה, אני מתחננת שלא תעזוב. ואתה רגוע, כל כך בטוח, מסביר לי שזו ההחלטה ואני חייבת להבין אותך.

לא יכולתי להכיל יותר. בשנייה שעזבת, לקחת איתך מחצית מגופי. השארת חלל ענק – חסר, והחלק שנשאר עמוס ברגשות. אני מאוכזבת, כועסת אבל יותר מכל - אוהבת. באמת שהבנתי שאני לא צריכה להילחם יותר, אבל לא ידעתי איך לתת לך ללכת.

שלושה ימים ראשונים של פרידה, ואתה פורח, מחייך יותר מתמיד, ניכר על פנייך כאילו יצאת מעבדות לחירות. אני בכל רגע נתון, מבררת ושואלת, רוצה שיגידו לי, שישקרו לי שאתה בדיוק כמוני – עצוב ושבור. אני, לעומתך, שוכבת במיטה, לא אוכלת ולא נרדמת, ישנה על נייר ספוג בדמעות שלי, מפסידה למחשבות, פתאום נראה לי שכל שיר שמתנגן ברדיו מדבר עלינו, וכל פינה מזכירה לי דברים שעשינו ביחד.

אז אני קמה באטרף, האגו אומר שעליי להתנהג בדיוק כמוך ולהמשיך הלאה. אבל הגמילה ממך קשה. הרגשתי כמו בדיאטה רצחנית: יש מטרה מסוימת, יעד שהרצון להגיע אליו ענק אך יחד עם זאת ישנן אלפי מעידות בדרך. ואני לא הצלחתי ב"דיאטה" שלי ממך, כי נפלתי כל יום מחדש. וידעתי שמותר ליפול, גדולתו של אדם היא כאשר הוא קם וממשיך ללכת, קדימה, גם לאחר הנפילה.

אבל אתה התעלמת יום-יום מעשרות שיחות שלי, ועשרות הודעות שלי. התעלמת מבלי לחשוב שאולי אני באמת זקוקה לך. ידעת שאני צמאה למילה ממך, ונשארת חזק כמו שרק אתה יודע. וכך השארת אותי מאחורייך, לא מצליחה לקום מהנפילה. שבועיים אחריי, לא נתת לי שום דבר שאני באמת צריכה.

למה היא ולא אני?

'סטירות הלחי' ממך המשיכו להגיע, בזו לאחר זו. עזבת בטלפון, ואז גם פנים אל מול פנים. דחית אותי, התעלמת ממני, ואז הגיעה ה'סטירה' שלא ציפיתי לה מעולם: ראיתי תמונה שלך, איתה. היא כתבה לך "אהוב שלי" ואתה ענית שאתה אוהב. לפני ימים ספורים אני הייתי שם, יחד איתך, בתמונה. ליבי כבר שבור, אך באותו הרגע הוא נשבר עוד יותר. הדמעות מציפות את עיניי, צמרמורת עזה חולפת בגופי.

מאשה נאהבת, הפכתי להיות ריבאונד ארוך וכושל. אבל לפחות הפסקתי לשאול את עצמי כל יום מחדש למה באמת עזבת. אל תדאג, תחושת ה- 'למה היא ולא אני' תעזוב ממש בקרוב. אני כבר לא מצפה שתחזור, ואני לומדת לשחרר אותך לאט-לאט מהלב ולאו דווקא מהראש. אני לומדת איך להתגבר על כוחו של הרגל מבלי לנצל כל געגוע קטן בשביל לעצור בצד ולהסתכל לאחור.

ליבי כבר אינו מחסיר פעימה כשהנייד שלי מצלצל, עיניי כבר אינן מדמיינות שזה המספר שלך שמופיע שם על הצג בכל שיחה נכנסת, התמונות שלנו והמזכרות הוכנסו עמוק-עמוק תחת המיטה בין כל הסדינים והכריות.

במלחמה הגדולה הזאת, רק אני נמצאת ורק אני נלחמת. הצד השפוי נלחם בצד המתגעגע, ופיסות הלב שלי אט-אט מתאחות. נדמה לפעמים כאילו הפסדתי את הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. אני בטח אף פעם לא אדע מה באמת קרה שם, גם אם אנסה להבין. אז אני משאירה אותך כאן, מאחוריי, עם הייסורים והכאב. יחד עם המכתב הזה שכתבתי לך, מכתב שאתה לעולם לא תקרא.

לכל הכתבות והעדכונים - כנסו לעמוד המעריצים של ערוץ יחסים בפייסבוק