"בשעתיים הפכתי משותקת בפלג גופי התחתון"

את השורות האלו אני כותבת בסיומה של תחרות בינלאומית לחותרים פראולימפיים (חתירה בסירת סקיפ) באיטליה, כשבאמתחתי מדלית זהב ראשונה (אחרי מספר מדליות ארד). כספורטאית אני נוכחת שוב ושוב כיצד המסע הזה מן הפיזי למנטאלי הוא נחלתם של כל מי שבחרו לעסוק בספורט כלשהו, בין אם לצאת לריצה שלוש פעמים בשבוע ובין אם להתחרות ברמות הגבוהות בעולם.

אין מנוס מן הרגעים האלו שאחד מהשניים, הגוף או הראש, עשויים להוות מכשול בדרך למיצוי הרצונות האישיים. בדרכי הקצרה בעולם (חגגתי 30 בשבוע שעבר) למדתי מגיל צעיר כיצד הכוח הנפשי שלנו יכול לנצח שריר תפוס, עייפות מצטברת או ברך נפוחה, כיצד ניתן להפוך תוצאת משחק כדורסל בשנייה אחת ומעל לכל, כיצד לדרך משמעות חשובה יותר מאשר לתוצאה.

לא יכולתי לנבא שיום אחד האימון המנטלי שהכתיב העיסוק בספורט מגיל צעיר, ישרת אותי במעבר הפתאומי שחוויתי לפני כחמש וחצי שנים, כשבוקר אחד התעוררתי, קריש דם התיישב לי על חוליה בגב ותוך שעתיים הפכתי משותקת בפלג גופי התחתון. נהוג לומר ששום דבר לא מכין אותך לאירוע כזה, אבל הספורטאית שבי תמיד הייתה ותמיד תהיה מוכנה להתמודד עם האתגר הבא.

ערכים כמו התמדה, נחישות, אופטימיות ואמונה הם חלק בלתי נפרד ממה שמגדיר אותי כספורטאית ובד בבד כאדם, ולכן בתקופת השיקום בבית החולים התמקדתי ב"איך?" ולא ב"למה?" (שחקנית כדורסל שעוצרת לשאול "למה לא קלעתי את הזריקה הזו?", חוטפת סל בצד השני). באותה עת כבר הייתי סטודנטית בשנה השנייה ללימודי הפיזיותרפיה ומיד בתום השיקום חזרתי ללימודים, סיימתי את התואר הראשון והתחלתי לעבוד כפיזיותרפיסטית של תינוקות וילדים, חזרתי לגור בדירה משלי ואף נרשמתי לתואר שני. יחד עם זאת, למרות 15 שנה שבהן לא נפרדתי ממגרשי הכדורסל, בשנתיים הראשונות שלאחר השיקום התרחקתי מכדורסל בפרט ומספורט בכלל.

בוחרת לחיות מתוך ה"יש" ולא מתוך ה"אין"

אחרי התלבטויות רבות החלטתי לתת לעצמי מתנת יום הולדת ובאפריל 2009 התאהבתי מחדש במגרש הכדורסל, הפעם מגובהו של כיסא גלגלים, הצטרפתי לנבחרת הנשים של ישראל ומאוחר יותר אומצתי על ידי ארגון נכי צה"ל ואני משחקת בשורותיה של קבוצת בית הלוחם תל אביב בליגת העל לגברים (אלופי המדינה ומחזיקי גביע המדינה 2010/11).

ההזדמנות הזו שניתנה לי, לחזור ולעסוק בספורט, היוותה עבורי נקודת עוגן חדשה בתפיסת המסוגלות של הגוף אל מול המגבלות האובייקטיביות שלו. בנוסף לכך, נפתחה בפני דלת חדשה לעולם החתירה ואף על פי שלא חשבתי שאעסוק אי פעם בענף ספורט אישי, גיליתי במהרה את האתגר שבעניין והתחלתי להתאמן באופן מקצועי

 במרכז דניאל לחתירה בירקון (ותודות למאמן שלי אלכסנדר סקובלו). באוגוסט 2011 השתתפתי באליפות העולם לחתירה בסלובניה, זכיתי במדליית הארד וקבעתי את הקריטריון להשתתפות במשחקים הפראולימפיים בלונדון בקיץ הקרוב.

מישהו אמר מגבלה? אז נכון שאולי אני לא רצה, קופצת ובועטת אבל המגבלה שלי אינה מוגבלות, ואני נפגשת איתה בכל בוקר מחדש כמו שאנשים אחרים פוגשים את המגבלות שלהם (ולמי מאיתנו אין כאלו???) , אבל אני בוחרת לחיות מתוך ה"יש" ולא מתוך ה"אין". אני מתאמנת פעמיים ולפעמים שלוש פעמים ביום כדי להתכונן בצורה הטובה ביותר ללונדון. אני מאמינה שלכל אחד ואחת מאיתנו יש ייעוד והוא מתחיל בדברים הפשוטים כמו דוגמא אישית, רוחב לב, סובלנות וראיית האחר.

מחר, יום שישי ה-4.5, מתקיים אירוע "אתנה הולכות רחוק" בנמל תל אביב. זה בדיוק המקום להפגין עוצמה וכוח נשיים באמצעות הספורט – אני הולכת רחוק, את באה?.

אילנית לוי תנחה את האירוע, אנה אורונוב תרקיד את המשתתפות מהבמה המרכזית, נינט טייב תופיע ועדי נויימן וגילי סער תהיינה בעמדת הד'י-ג'י.

האירוע יתחיל בשעה 8:30 ויינעל בשעה 12:00. הצעדה במקצה 8 ק"מ והצעדה במקצה 5 ק"מ יוזנקו בשעה 9:30. ההשתתפות במסיבה פתוחה לציבור הרחב, ללא תשלום. לחצו כאן לפרטים נוספים והרשמה.