עדיף להיות עצמאי או שכיר? התשובה ברורה

אין דבר מתסכל יותר מאשר לראות את המאבטח של הברינקס, מעמיס על כתפיו שק מרשים עמוס מזומנים, המהווה את הפדיון של בית עסק.

העובד השכיר, מביט במחזה ותוהה עד מתי יעלוזו רשעים, עד מתי יקדיש את כל כולו ויתמסר למערכת שמשתמשת בכישוריו לצורך יצירת רווח, בעוד שהוא מוצא את עצמו מדי חודש נלחם מלחמת חורמה בכדי להחזיק את הראש מעל המים ומתפלל כי מאחורי מספר החסום שמופיע על הצג – לא נמצא הבנקאי שמודיע כי החליטו לצמצם את מסגרת האשראי.

• מאחורי הסקרים: שכר ממוצע זה לא שכר אמצע 
  
• משכורתו של גבר לא אמורה להיות גבוהה יותר
• בוס, אני צריך הלוואה
• יחס אישי מהמנהל? שכירים מעדיפים עוד כסף
  

מטריית ההגנה של המעביד מחוררת לגמרי

בקרוב ייכנס לתוקפו החוק להגברת האכיפה של דיני עבודה המטיל אחריות על מזמין השירות – קרי בעל העסק או הארגון, שבחר להתקשר עם קבלן לקבלת שירותי שמירה ואבטחה, ניקיון או הסעדה, באופן שמחייב את המזמין לפעול ולוודא כי הקבלן מעניק לעובדיו את מלוא הזכויות המגיעות להם על פי חוק ומקיים את מכלול חובותיו כלפיהם.

העובד בישראל נהנה ממטריית חוקים שמגנה עליו ומעניקה לו מכלול של זכויות, שהעצמאי יכול רק לחלום עליהם, וגם זה – רק כאשר מדובר על חלום ענוג, ממנו הוא מתעורר לתוך מציאות אחרת. וכך למשל : לרשות השכיר עומד חוק שכר מינימום לרבות איסור על הלנת שכר, בעוד שהמעסיק אינו יכול לאיים על הלקוח שחייב לו כסף כי יפנה לעו"ד לדיני עבודה.

במקרה הטוב, בעל העסק, יפרוס לחייב את התשלומים ובמקרה הרע, הוא יגרר עימו לבית המשפט, שם יגלה כי כל נכסיו של החייב הוברחו.

הלויאליות פסה מן העולם

לא אחת, בעל העסק משקיע הררי מזומנים ומשאבי אנרגיה על מנת להכשיר את העובד ולהקנות לו את כל הידע הדרוש ובתמורה, העובד גומל לו ע"י מעבר לעבודה בחברה מתחרה ולו משום שהיא הציעה לו מספר שקלים נוספים.

אמנם, לעתים כלולה בהסכם העסקתו של העובד התחייבות לסודיות ולאי תחרות, אולם נטיית בתי הדין לעבודה הינה שלא לאכוף את ההגבלה אלא אם התקיימו מספר תנאים. לעומת זאת, העצמאי נדרש, פעמים רבות, לחתום על סעיף שבו הוא מתחייב שלא להעניק שירותים לבית עסק מתחרה, ואם יוכח כי כך היה, וכפי שקורה לא אחת, ידו של בית המשפט קלה הרבה יותר על הדק אכיפת ההגבלה.

החופשה של המעביד יקרה יותר

למעביד אסור להיות חולה, כלומר מותר, אולם את הלקוח זה כלל לא מעניין. מנגד, על העובד חל חוק דמי מחלה המקנה צבירה של 1.5 ימים בכל חודש עבודה. כל חופשה או מחלה של המעביד משמעה הפסד כספי והוא לרוב, איננו זכאי לאילו מהזכויות המעוגנות במשפט העבודה המגן. (ואם לא די בכך, לשון החוק מקנה לעובד את הזכות לקבל דמי הבראה- סכום שללא ספק מגיע ועומדת מאחוריו תכלית ברורה, וזאת ללא קשר אם המעביד מצוי בהפסדים חודש אחר חודש במלחמת הקיום העסקית שלו.

המהפכה התעשייתית – גרסת המעבידים

מסגרת שעות העבודה לה מחויב העובד השכיר אינה נתונה לשיקול דעתו וזה נדרש לשהות במקום העבודה עפ"י המסוכם, ולא אחת , אף מעבר לכך ללא כל תשלום נוסף. אין ספק שזה דפוס חמור, אולם לרשות העובדים עומדים לא מעט עורכי דין רעבים, שלא יהססו להפשיט את המעביד ולגרום לו להצטער על כך.

מנגד, למעביד אין שעות עבודה מוגדרות בחוק לעיתים, "מצאת החמה ועד צאת הנשמה" אותה מסר לפיקדון לבנקאי שהואיל בטובו להעניק לו עוד קו אשראי - בטרם בית העסק ירד לתהומות הנשייה, כלומר תהומות בהם ממתינים לו נושיו.

מתפלל עד יעבור זעם

קל יחסית לעובד השכיר לבצע תחשיב הוצאות והכנסות כך שיתאפשר לו לנהל בקרה פיננסית תוך התבססות על תזרים קבוע. ומה על העצמאי? בשל כל התנודות שמשפיעות על ביצועי בית העסק שלו, בין אם הרגולטוריות ובין אם כוחות השוק שמטלטלים אותו. לעיתים, כל שנותר לו הוא לסמוך על עצמו, להתפלל למען יעבור זעם ולקוות כי רואה החשבון שלו יעניק לו תוך להטטנות חשבונאית – עוד מספר חודשי חסד.

שמך מופיע בעיתון – כאילו היית עבריין

ואם ככלות הכל, המעסיק קרס תחת הנטל והחזיר את נשמת עסקו – העובד זכאי לרוב לפנות ולקבל דמי אבטלה בעוד שהמעביד שפשט את הרגל – נותר בלא כלום. סליחה, נותר עם החובות, מתחנן לבית המשפט שיעשה עימו חסד ויכריז עליו כפושט רגל, כך ששמו יופיע ברשומות המתפרסמות בעיתונים, כאילו היה עבריין.

חופש: לקוחות נוטשים ועוברים למתחרים

אמת, המעביד רשאי ליטול ימי חופשה כאוות נפשו בלא לשאול איש בעוד שהשכיר זכאי לצאת לימי חופשה בשנה בהתאם למידת הוותק או לפדותם בכסף בתום ההתקשרות עם המעסיק ולתזמן את עיתוי החופשה עם המעסיק.

אולם בפועל, המעסיק שמשבית את עסקו לצורך חופשתו – סופג הפסדים: לקוחות נוטשים ועוברים למתחרים. האמנם, העובד חוזר לעבודה סדירה ונאלץ להתמודד עם שורה ארוכה של מטלות שהצטברו, אולם זה מתגמד אל מול הפסדיו של המעסיק.

ההפרשה היחידה – לחובות מסופקים

לשון החוק מאלצת את המעביד לבטח את עובדיו בביטוח פנסיוני מינימלי לפי צו ההרחבה בדבר פנסיית חובה, אולם העצמאי נאלץ לדאוג לעצמו.

אמנם, הוא יכול להנות מהבטות מס מסוימות לאור הפרשות אלו, אולם אם אין כסף בקופה ובית העסק חווה תקופה קשה – אין מי שידאג לעתידו. הוא אמנם טרח בערב שבת, אולם בהגיעו לגיל הפנסיה כלל לא בטוח שהוא יוכל לכלכל את עצמו בכבוד.

הכותב הוא רו"ח ושותף בפירמת שוורץ – צדקיה