הרב, מותר לבעוט בכלב? ולאכול שניצל?

אם נשאל רב, כל רב, האם מותר לבעוט בכלב מזדמן, או לחתוך את זנבו של חתול רחוב תמים, התשובה תהיה חד משמעית: ודאי שאסור. מדובר ב"צער בעלי חיים". לעומת זאת, כמעט כל אחד ואחת מאיתנו בוחר מדי יום לתת יד לתעשייה אכזרית באופן קיצוני המספקת לנו בשר, חלב וביצים.

• איי לייק ynet יהדות בפייסבוק!
  

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• מדוע הילדים שלי כבר לא ייחשבו יהודים/ איילה
• 65 שנה אחרי: 62% - הסכם הסטטוס-קוו רלוונטי
• ריבית זה רק לחילונים?/ טלי פרקש
  

למרות שמשמעות איסור "צער בעלי חיים" היא "התעללות או פגיעה בבעל חי שלא לצורך", ומקורותיו נמצאים עמוק בתוך התורה שבכתב, ומסתעפים בהמשך בתורה שבעל פה ובתלמוד, רובנו עדיין מעדיפים להעלים עין. ייתכן שבכל פעם שאנחנו אוכלים שניצל, אנחנו עוברים על חטא של ממש.

תעשיית המשקים בארץ היא מהאכזריות בעולם המערבי. בעלי חיים מוחזקים בתנאים איומים אך ורק מתוך התייעלות כלכלית ותוך התעלמות מוחלטת מהצו האלוקי. הדרישה שכל אדם שיש אלוהים בקרבו יהפוך בין לילה לצמחוני או לטבעוני היא בגדר אשליה בלבד. אבל גם אם לא נעבור מחר לטופו ונזרוק את הצלי מהחלון, עדיין ביכולתנו לצמצם את צריכת הבשר שלנו באופן משמעותי.

לשנות את המציאות

אך לא פחות חשובה מצריכת הבשר זו היכולת שלנו לדרוש מנבחרי הציבור שלנו לספק אמירה ברורה בנושא תעשיית המשקים. בימים אלו דנה הכנסת בשני נושאים מהותיים: התאמת כלובי הסוללה האכזריים לתקן האירופי המינימלי והעברת חוק צער בעלי חיים מסמכותו של משרד החקלאות לסמכותו של המשרד להגנת הסביבה.

שתי ההחלטות הללו יכולות לשנות את תמונת המצב העגומה. משרד החקלאות בוחר במשך שנים להתעלם מחוק צער בעלי חיים ומתעקש לנסות ולהכשיר את השרץ של כלובי הסוללה, בדיוק כפי שנלחם כדי שפיטום האווזים האכזרי יהיה חוקי.

אין ספק שבכוחנו להשפיע - בעזרת לחץ ציבורי ודרך התגייסותם של רבנים, אנשי רוח ואישי ציבור. קהל שיודע להתגייס בשעת פקודה לסוגיות כמו תקציבים, נישואים, קבורה או אפילו פינוי שטחים, יכול בקלות להפעיל את הלחץ הדרוש כדי לקיים ציווי דאורייתא ולחסוך במשהו את הסבל המיותר שבו לכולנו יש חלק.

רק בזכות עמידה עיקשת של נציגי הציבור ניתן לעשות עכשיו היסטוריה קטנה ולהיטיב, ולו במעט, את מצבם של היצורים האומללים ביותר החיים בינינו, בכך שלפחות החוק – שקיים כבר 18 שנה – באמת ייאכף.

זה הזמן שבו חברי הכנסת והשרים הדתיים יכולים להוכיח שאכן יראת שמיים מנחה אותם, זו ההזדמנות של פוסקי ההלכה וגדולי הדור לצאת בקריאה ברורה שמדובר בהתעללות שלא לצורך, שיש בה עבירה של ממש.

בדיוק כפי שהיום פיטום אווזים הוא טאבו וברור לכל שמדובר בהתעללות לא סבירה לצורך מאכל, כך ניתן לשנות את המציאות לגבי כלובי הסוללה, קטימת מקוריהם של אפרוחים ללא הרדמה, המתה המונית של בעלי חיים בדרכים איומות, או החזקתם בתנאי צפיפות לא סבירים.

קצת רחמים

בתלמוד מסופר כי רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, השיב לשוחט עגל שברח לו "כיוון שלשם כך

נוצר". לאחר המעשה לקה רבי יהודה בייסורים קשים, שעברו רק כאשר נעשה תיקון: רבי יהודה ריחם על גורי חולדה שהסתובבו בביתו וביקש מהמשרתת לא להורגם. ומהשמיים נאמר: "הואיל ומרחם - נרחם עליו".

אז רגע לפני הביס הבא בפולקע, שווה להיזכר בדבריו של גדול הדור לעוזרת "ורחמיו על כל מעשיו" (תהילים קמ"ה) ולהידבק במידת החסד והרחמים. בכוחנו לעשות קידוש שם שמיים דווקא במקום כה מובן מאליו - בצלחת שלנו - בעזרת דרישה ברורה לשינוי וצמצום חלקנו בסבל המיותר הזה.