שתף קטע נבחר

 

צער גידול תרנגולות

האם יעלה על הדעת שגידול תרנגולות בלולי סוללה צפופים והמוניים עולה בקנה אחד עם רוח היהדות? האם התורה וההלכה אינן מלמדות אותנו שהתרנגולת קודמת לביצה?

בג"ץ קבע כי משרדי החקלאות, האוצר, הפנים והגנת הסביבה לא יורשו לקדם את הרפורמה המתוכננת של משרד החקלאות בענף הטלת הביצים והלולים - עד לקיום דיון בעתירה של ארגוני בעלי החיים, שדורשים הקמת כלובים גדולים ומודרנים לתרנגולות. על הקפאת ההליכים ניתן לברך בינתיים, ולקוות שבעתיד יוחלט להחזיק את התרנגולות באופן שימנע מהם סבל מיותר.

 

מן המפורסמות היא שמצוות צער בעלי-חיים תופסת מקום חשוב ביהדות, ולדעת רבים אף מדובר במצווה מדאורייתא. ההלכה מחייבת להתחשב בצורכיהם של בעלי החיים - פיזיים ונפשיים כאחד. כך למשל קיימת הוראה להאכיל את בעלי-החיים קודם שיאכלו בעליהם (מסכת ברכות), ולהניח לבעל החיים "להיות תולש מן הקרקע ואוכל" - ואין לכלוא אותו שכן הדבר גורם לו צער (מכילתא לפרשת משפטים).

 

הרש"ר הירש, בפירושו לפסוק "אדם ובהמה תושיע ה" מתהלים, כותב: "לאדם ולבהמה רוצה ה' להמציא חיים אמיתיים מלאי אושר". כלומר, דאגת האל כלפי בעלי החיים (וכן כלפי האדם) אינה מתבטאת רק במניעת השלילה ובכוונה להרחיק את הסבל והכאב מחייהם, אלא יש בה גם היבט חיובי: התוכנית האלוהית היא, שבעלי החיים, כמו האדם, יחוו חיים מלאי אושר.

 

מי זוכר את המצווה?

אבל עם יד על הלב: עד כמה מצוות צער בעלי-חיים נוכחת בחיינו? כמה מחשבה וכוונה אנו משקיעים כדי למנוע צער מבעלי-החיים? מניעת צער מבעלי-חיים אינה מצטמצמת ל"סור מרע" כמו הימנעות ממשיכה בזנבו של החתול, או צורות התעללות קשות יותר שעליהן ניתן לקרוא לעתים בעיתון, והיא אפילו

אינה מסתיימת בדרגה הגבוהה יותר של "עשה טוב", כמו הצבת כלי שתייה לחתולי הרחוב בימות הקיץ הלוהטים. התכוונות של אמת לקיים את המצווה להימנע מצער בעלי-חיים צריכה לפקוח את עינינו לצורות התעללות קשות ביותר בבעלי-החיים, הנעשות כדבר שבשגרה, ממש מתחת לאפנו.

 

ההתעללות הממוסדת הזו אינה תופסת כותרות בעיתון. רבים אינם מודעים לה, רבים אחרים נחשפו למידע, אך מעדיפים להדחיקו. כוונתי להתעללות שעוברים בעלי החיים בתעשיות המזון המודרניות, שמתייחסות לבעלי-החיים כאל חפצים לכל דבר, כביכול לא מדובר בברואי ה', יצורים חשים, המסוגלים לאהוב, לכאוב ולסבול.

 

הביצה והתרנגולת

הנה למשל התרנגולות. הורים רבים מלמדים את ילדיהם שהתרנגולת "נותנת" לנו ביצים. אך האם הם מגלים לילדים כיצד אנו גומלים לתרנגולת על מתנותיה? האם הם מגלים זאת לעצמם?

 

רובנו מחזיקים בתמונה אידיאלית של תרנגולת ישובה בנחת בקן משובב עין, עשוי מקש. ספרי הילדים וכמה איורים על אריזות של קרטוני ביצים מחזקים את הדימוי השקרי הזה, שאמור להיות אורח החיים הטבעי של התרנגולות. אבל כמובן שאין זו התמונה בלולי הסוללה התעשייתיים, שבהם היחס אל התרנגולות הוא כאל "מכונות הטלה", ולא כאל יצורים חשים. מבחינת התעשייה הזו – הביצה בהחלט קודמת לתרנגולת.

 

התרנגולות נכלאות בצפיפות רבה בשורות ארוכות של כלובים צרים המונחים זה על גבי זה (כלובי סוללה). השטח המוקצב לכל תרנגולת הוא כגודל התרנגולת עצמה. הן אינן יכולות לזוז, להזדקף ובוודאי שלא למלא צורך פיזיולוגי כמו פרישת כנפיהן. רשת הברזל שעליה הן עומדות גורמת לעתים קרובות לפציעות ולעיוותים ברגליהן. הטלת הביצים בלולים התעשייתיים, שנעשית בלא שמץ של פרטיות, מתוארת על-ידי הזואולוג קונרד לורנץ כעינוי קשה ביותר בעבור התרנגולות.

 

הצפיפות הקשה והמתח גורמים לתרנגולות לעקה (מצוקה), שמביאה אותן לנקר את נוצותיהן או את חברותיהן לתא. כדי למנוע זאת, נהוג לקטום את מקורן עוד בהיותן אפרוחים. הקיטום נעשה על-ידי מכשיר דמוי גיליוטינה, בעלת להבים מלובנים. התהליך גורם לאפרוחים כאב עז וממושך, שכן ברקמת המקור עוברים עצבים.

 

חלון הזדמנויות

האם יעלה על הדעת שגידול בעלי-חיים בתנאים כאלה עולה בקנה אחד עם רוח היהדות המצווה אותנו להימנע מצער בעלי-חיים? האם התורה וההלכה היהודית אינן מלמדות אותנו שהתרנגולת קודמת לביצה? האם אין זו חובה דתית לפעול לשינוי המצב הנוכחי, שמאמלל את חייהן של תרנגולות כה רבות?

  

והנה, יש חלון הזדמנות לשנות את המצב, ואל לנו להחמיץ אותו. ממשלת ישראל החליטה על רפורמה בענף הלול. במסגרת המהלך, יוצאו משימוש כמעט כל לולי ההטלה בישראל ותחתיהם יוקמו חדשים, בסיוע ממשלתי. זהו הזמן לפעול לקבלת החלטה, שבכספי המסים שלנו לא יוקמו עוד כלובי סוללה, שגורמים סבל כה רב לתרנגולות כה רבות. החלטה כזו תהיה ברוח מגמת החקיקה הקיימת היום בעולם: 30 מדינות כבר אסרו על כלובי הסוללה, וכיום קיימים לולים מתקדמים, שמאפשרים ייצור תעשייתי של ביצים ללא כליאת תרנגולות בכלובים.

 

בנימה אישית 

בילדותי גידלתי שני אפרוחים מזן מטילות, זכר ונקבה, שבגרו בחצר ביתנו. הענקתי להם את השמות הלא מקוריים "רומאו ויוליה". ואכן, בהתאמה לשמותיהם, השניים היו קשורים זה לזה, אך לא פחות מכך היו קשורים אלי. הם נהגו להתרוצץ בעקבותיי ברחבי הגינה לכל מקום שאליו הלכתי, ולא פסקו ממנהגם גם כאשר בגרו. לכל אחד מהם היה אופי מובחן ונלבב, השתעשעתי עמם שעות ארוכות והם הסבו לי הנאה רבה. הרשימה הזו היא מעין חוב שלי כלפיהם, ביודעי מהו הגורל הפוקד את בני מינם. 

 

  • ד"ר יעל שמש, המחלקה לתנ"ך, אוניברסיטת בר-אילן

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
כלובי סוללה. זה יהודי?
צילום: עידו ארז
מומלצים