"בחירת שם חותמת את גורל הילד שלך לנצח"
הבמאים הצרפתים מתייה דלאפור ואלכסנדר דה לה פאטלייר העבירו את המחזה שלהם "שם פרטי" מהבמה למסך הקולנוע. בניגוד להחלטה על מתן שם לילדים, היצירה שלהם גמישה ודינמית. "רצינו ליצור מתוך חירות מלאה", הם אומרים בראיון
לילדים של הבמאים מתייה דלאפור ואלכסנדר דה לה פאטלייר יש שמות מוזרים. למתייה שלושה בנים בשמות ברתולמיי, ארטמוס ותדאו, ואצל אלכסנדר שתי בנות שקרויות קסיופאה ונייג' (שלג בצרפתית). התגובות של המשפחות שלהם לשמות המקוריים שבחרו עוררו בהם את ההשראה לכתוב ולביים את המחזה "שם פרטי", שהוצג גם אצלנו בבית ליסין, ובהמשך להפוך אותו לסרט קולנוע.
"כשהיינו בחופשה עם המשפחות, ראינו שהשמות יכולים לגרום לתגובה מאוד מעצבנת", הם מספרים בראיון ל-ynet, "אנשים הרשו לעצמם להיכנס לספרה הפרטית והאינטימית שלנו כדי לחוות את דעתם על השמות שנתנו לילדים. זה היה מאוד מפתיע שהבחירה בשם קצת מקורי או מוזר עוררה תגובות סוערות".
מהבמה למסך ובחזרה
עם "שם פרטי" חוזרים השניים לקולנוע לאחר שעברו עם המחזה באותו שם לתיאטרון לזמן מה. הקומדיה מתבססת על ויכוח סוער שניצת באמצע ארוחת ערב, כשוונסאן (פטריק ברואל) מספר לקרוביו וחבריו איזה שם הוא מתכנן להעניק לבנו בכורו. בסרט שרוב השחקנים בו הם אלו שגילמו את הדמויות גם על הבמה, הוויכוח העקרוני מוביל לגילויים של סודות משפחתיים ומתחים שעד כה הסתתרו מתחת לפני השטח.
היוצרים מספרים שהמעבר לתיאטרון נבע מתסכול שחשו מתעשיית הקולנוע, "זה קרה אחרי עשר שנים של עבודה אינטנסיבית כתסריטאים. תסריט הוא יצירה בפני עצמה, ממנה הכול מתחיל, אבל פעמים רבות הוא לא זוכה לטיפול ראוי. אנשים רבים בדרך, מהמפיק ועד הבמאי, וכמובן גם השחקנים, הופכים את הטקסט לשלהם. גם אם זה נעשה עם המון כישרון, לעיתים כשהתסריטאים צופים במוצר המוגמר, כלומר בסרט, הם לא מזהים את העבודה שלהם.
"רצינו למצוא מחדש את הטעם הראשוני שבכתיבה, ליצור מתוך חירות מלאה, כך שנוכל לכתוב סצנות מאוד ארוכות של דיאלוגים למשל, שזו אחת התשוקות שלנו כיוצרים".
ומה הלאה, קולנוע או תיאטרון?
"אלו שתי התנסויות מאוד שונות, ונמשיך לעבוד בשני המדיומים. מבחינתנו הכתיבה לתיאטרון העשירה את הכתיבה שלנו לקולנוע, ומקווים שיהיה לנו העונג לכתוב סיפורים בכל צורה שאפשר. אנחנו לקראת סיום כתיבה של מחזה חדש, קומדיה שתעלה בפריז ב-2013".
בנוסף השניים כתבו יחד מותחן, שמטבעו הוא שונה בתכלית מ"שם פרטי", אותו דלאפור יביים ודה לה פאטלייר יפיק. על האופן בו הם כותבים ומביימים יחד אמרו "אין חוקים, אנחנו עובדים יחד יותר מ-15 שנה, והראשים שלנו כבר רגילים לעבוד בשיתוף פעולה. זה לא אומר שאנחנו לא רבים, אבל תמיד מצליחים לשכנע אחד את השני. על הסט של "שם פרטי" ההתנהלות היתה מאוד טבעית, כי היה לנו זמן להכין את התסריט ובאנו עם רעיונות מדויקים לצילומים".
שם פרטי, שם עולמי
ההחלטה לעבד את "שם פרטי" לקולנוע הגיעה אחרי ההצלחה שגרף על הבמות בצרפת וברחבי העולם. אלא, שהיות ומדובר בקומדיה כמו שחלמו עליה, כזו שמלאה בדיאלוגים ארוכים, ומתרחשת כיאה להצגת תיאטרון בחלל אחד רוב הזמן, האתגר בעיבוד היה גדול.
"בזמן שעבדנו על העיבוד הקולנועי, ההצגה עלתה כל ערב בפני אולם מלא של 750 איש. זה העניק לנו שהות, שהיא יתרון גדול מאוד בקולנוע, לכתוב את העיבוד ולבדוק אותו, לנסות את הדיאלוגים החדשים על שחקנים מול הקהל. האתגר הגדול ביותר היה להצליח לשמור על רוח ההצגה, בלי לאבד את החופש שלנו וליפול למלכודת של תיאטרון מצולם".
איך התמודדתם עם כך שכמעט כל ההתרחשות היא באותו מקום?
"עשינו שיעורי בית, ראינו הצגות שעובדו לקולנוע - 'מלו' של אלן רנה, 'אדיוט לארוחה' של ג'וזף מנקייביץ' ועוד. שמנו לב שהעיבודים שהכי מצאו חן בעינינו נמשכו לאורך משך זמן אמיתי. הם היו דומים לדינאמיקה והקונספט של המחזה המקורי.
"כמעט והתפתינו להוסיף פלאשבקים, עוד אינטריגות, ולמצוא כל מיני סיבות קטנות להוציא אותם מהדירה. בסופו של דבר החלטנו לשמור על הלב של הסיפור, ולתת יותר דגש לקצב והמשחק הטבעי של השחקנים. כלומר, לתת תחושה שהדיאלוגים יוצאים מליבם ונשמתם. כשכותבים קומדיה חשוב לשמור על קצב יחד עם חירות ודיוק. היינו צריכים להכניס עוד חיים לדמויות כדי שלא יהיו תיאטרליות ומכניות מדי, ובמקביל נזהרנו לא ליפול לנטורליזם יתר ופטפטנות".
הסרט עוסק בשאלות של זוגיות, זהות וגם באופן בו נשים תופסות את עצמן ואת הדרך בה הגברים שלצידן רואים אותן. בין היתר, עולה הנושא של אישה מבוגרת שמנהלת קשר רומנטי עם גבר צעיר ממנה, סיטואציה שפחות נפוץ להיתקל בה בקולנוע, בעוד גברים עם נשים צעירות היא תופעה רווחת. "הנושא מוצג מנקודת המבט של הילדים, על החירות שהם נותנים או לא נותנים להורים שלהם".
ולדעתכם, אהבה יכולה להתגבר על פער גילים?
"כל הקשרים האנושיים מסובכים, יחסי אהבה מסובכים עוד יותר וכשיש הבדלי גיל זה נעשה מסובך עוד יותר. אבל זה לא אומר שהתסבוכת צריכה למנוע אותנו מלקיים יחסי אהבה. וזה די מצחיק שהבדלי הגיל נחשבים לבעיה רק כשהאישה היא היותר מבוגרת".
המארחת של הארוחה שמשתבשת, אליזבת (ואלרי בן גיגי) מייצגת דמות של אישה מתוסכלת, כזו שמרגישה שלמרות שגם לה וגם לבעלה יש קריירות, היא זו שאחראית על משק הבית וגידול הילדים, לבדה. "היינו מופתעים לראות עד כמה נשים הזדהו עם השאלות שהיא מעלה. הרבה מהן הופתעו כשגילו שהטקסט נכתב על ידי שני גברים. זה היתרון בכך שלשנינו יש נשים בעלות אופי", אומרים היוצרים.
"החברה משתנה, וכיום אין לנו את נקודת המבט שהיתה להורינו על חיי המשפחה. השוויון בין גברים לנשים עובר שינוי היסטורי לטובה, גם אם זה אומר שהסיפורים שיועלו בעקבות זה יהיו פחות מצחיקים. מה עדיף - שאישה תגיד לבעלה מה היא חושבת בקול, או שלא תגיד כלום ותחיה בתסכול? לא רק בפסיכואנליזה המילים משחררות, גם בתוך המשפחה".
(וכעת אזהרה - מי שטרם ראה את הסרט, שיעצור כעת, כי הפסקה הבאה מכילה ספוילר קטן לחלקו הראשון).
כשהם נשאלים על החשיבות עבורם לכך שהמחזה וכיום גם הסרט מוצגים בישראל, אומרים שניהם שהדבר נתפס בעיניהם כחיובי ביותר. "היינו עסוקים עם הסרט מקיץ 2011, ולא היה לנו זמן לראות את ההצגה בתל אביב. אבל, כבר בשבוע הראשון להעלתה בפריז, שתי המדינות הראשונות שיצרו קשר לקנות את הזכויות לחו"ל היו ישראל וגרמניה. לאור העובדה שהשם הבעייתי שמעלה את הוויכוח במחזה הוא אדולף, זה היה סימן טוב עבורנו. היינו מאוד גאים לגלות שהחוש ההומור שלנו נוגע באנשים מחוץ לצרפת, ובשתי המדינות האלו במיוחד".
