שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מת אב: חורבן הבית המודרני – ותקומתו
    איך מתייחסת החברה הדתית לאלמנת צה"ל שמחליטה להינשא? וכיצד מסתדר בן הזוג עם צלו של הנעדר-הנוכח? מחקר בחן את התמודדות האלמנות הדתיות, ומה הסביבה חושבת עליהן: "רובנו מעדיפים לשקר לעצמנו ולראות 'שִיקום' גם אם הוא איננו"

    מה קורה לאישה דתייה צעירה, שביום בהיר חרב עליה עולמה? מחקר חדש של המרכז האוניברסיטאי באריאל, בדק את מאפייניהם הייחודיים של התמודדותן ותהליכי השתקמותן של אלמנות צה"ל ונפגעי טרור מיהודה ושומרון, שהקימו את ביתן מחדש אחרי חורבן הבית הראשון.

     

     

    עוד בערוץ היהדות  - קראו:

     

    "אני הולכת לבכות", מודיעה לי ד"ר יערית בוקק- כהן, עוד בטרם החלפנו מילה וחצי מילה. "זה לא באשמתך. תשדלי להתעלם מזה, אבל בכל פעם שאני נוגעת בנושא, זה פשוט קורה עצמו. גם כשראיינתי את הנשים הללו ובני זוגן הייתי חוזרת הביתה, מקלידה ובוכה".

     

    ד"ר בוקק-כהן נכנסה אל סבך עולמן הזוגי של האלמנות הצעירות ההן. אך לא פחות מכך, לעולמם של בני הזוג החדשים. המחקר הוא, למעשה, מסמך אנתרופולוגי מרתק, החושף את יחסה של החברה הדתית-ההתיישבותית לאותן אלמנות, לאורך השנים; למשא שהן נדרשות לשאת כ"אייקון שכול" - ובאופן במיוחד, מעניק הצצה נדירה לגברים שבוחרים לאהוב את מי שחוותה אובדן ושכול של גבר אחר.

     

    אלמנות רבות נישאו לרווקים

    לטובת המחקר הרגיש ראיינה ד"ר בוקק-כהן 25 גברים ונשים, ביניהם גם שדכנית אחת עם "התמחות" בשידוכים לאלמנות

    חללי צה"ל ונפגעי פעולות איבה. "האמת היא שכל קורבן שנהרג על רקע לאומני, הוא חלל של כולנו. האובדן הזה הוא לא רק מקרה פרטי, אלא תופעה לאומית שכואבת בלבבות של כולם".

     

    את הנשים שאותן פגשה, היא מגדירה כמי שנעות תדיר על הציר שבין הציפיות הדתיות לאלו הלאומיות: "מצד אחד, רוצים שהן יקימו בית חדש, יביאו עוד ילדים וינהלו זוגיות חדשה - ובמקביל מצפים מהן להמשיך בפעילות הנצחה של החלל; לארגן שבתות זיכרון ולשאת דברים לזכרו. המסר הוא: תמצאי אהבה חדשה, ובמקביל תמשיכי לשמש סמל שכול לאומי. צריך להיות בן אדם עם תעצומות נפש גדולות לעמוד בשני הקטבים האלה, ובכבוד".

     

    ד"ר בוקק-כהן, חוקרת זוגיות ומשפחה בהתמחותה, ביקשה לראיין את בני הזוג, "כדי להבין מה קורה במערכת הזו גם מהזווית של הבעל השני. ואיך הוא מתמודד בתוך נישואים עם תיק לא קטן בכלל".

     

    מהראיונות שערכה בוקק-כהן עולה תמונה מפתיעה ומסקרנת. חלק גדול מהזוגות החדשים הכירו זה את זו עוד לפני האסון. חלקם היו בני אותו יישוב. האלמנות הצעירות שחוו את האובדן עם ילדים קטנים שהתייתמו לפתע, נישאו ברובן המכריע, כך מתברר, דווקא לרווקים. ולא סתם, "השמנת של השמנת של החברה הדתית-לאומית, גם מבחינה חיצונית גם מבחינת תעסוקה והשכלה", מחדדת החוקרת. "ברוב המקרים זה בחור שהכיר את המשפחה, אפילו את הבעל שנהרג. אחד מהמרואיינים היה החבר הכי הטוב של הבעל. זה החל מהרגשת אחריות על האלמנה והילדים, אבל לא זו הסיבה לנישואים. כימיה הדדית התפתחה לרגשות של אהבה. תחושת האחריות הייתה רק הטריגר למה שהתפתח בהמשך".

     

    לא "הפי אנד" הוליוודי

    ד"ר בוקק-כהן מציינת מקרה טראגי במיוחד, כאשר חייל נשלח לפקד על גזרה מסוימת, ואמר למפקדו: "אני לא קצין, לכן אני מבקש שקצין יבוא לפקח על הקרב". הוא נקב בשמו של בחור שהכיר מהישיבה ומהתנועה, על בסיס היכרות ואמון. אותו בחור נהרג, וביקור הניחומים הראשון שערך הקצין היה אצל האלמנה, שהפכה בסופו של דבר לאשתו.

     

    "כל יום זיכרון וכל אזכרה הם ימים של בכי בלתי פוסק, כשהבעל החדש נדרש לתפוס מרחק" (צילום: ירון ברנר) (צילום: ירון ברנר)
    "כל יום זיכרון וכל אזכרה הם ימים של בכי בלתי פוסק, כשהבעל החדש נדרש לתפוס מרחק"(צילום: ירון ברנר)

     

    לא מדובר בסיפור מתקתק עם הפי אנד. "כל הנשים ציינו את זה שהסביבה בטוחה שנישואים שניים משמעותם 'שהסיפור ההוא' מאחוריהן", ד"ר בוקק-כהן אומרת. "'יופי היא השתקמה', זה המשפט שריחף כל הזמן באוויר. בעוד שבפועל, לא רק שהשכול לא נעלם, אלא שנוספו עליו התמודדויות חדשות. נכון, יש אהבה. כולן התחתנו מאהבה, ללא יוצאת מן הכלל. ועדיין יש בתוכן המון כאב, המון זיכרונות שמקשים על חיי היום-יום. רובנו מעדיפים לשקר לעצמנו ולראות 'שיקום' במקום שהוא לא נמצא".

     

    החוקרת מתארת את נוכחותו של הבעל המת כל העת, גם בזוגיות המחודשת. את העובדה שבן הזוג הנוכחי צריך לחיות את חייו עם נעדר-נוכח. תמונותיו של ההרוג מפוזרות בחדרי הילדים. מציאותו קיימת בכל זווית של חייהם החדשים. בוקק-כהן מספרת כי גם במהלך תקופת החיזור המשיכו רוב האלמנות להיצמד אל טבעת הנישואין.

     

    "זוג אחד סיפר כי רק ביום הנישואין ירדה הטבעת הראשונה מהאצבע, וגם זה אחרי שהבעל החדש הסביר לה בעדינות שהוא לא יכול לקדש אותה, כשהיא עונדת טבעת של גבר אחר. ועם זאת, פגשתי כאלו שעונדות היום שתי טבעות נישואין על היד. הן חיות בזהות מתמדת כנשואות וכאלמנות גם יחד. כל יום זיכרון וכל אזכרה הם ימים של בכי בלתי פוסק, כשהבעל החדש נדרש לתפוס מרחק".

     

    כיצד יכול בן הזוג להתמודד עם מציאות הזו, מבלי להרגיש מאוים?

     

    "הם אצילי נפש, אין ספק בכלל. הם ידעו שהם נכנסים לזוגות שיש בה 'צד ג' שלא ייעלם בשום שלב. הם גברים עם דימוי עצמי מאוד חזק. הרגשות כלפי החלל לא מאיימים עליהם, להפך. הם אפילו משתתפים דומיננטיים בכל מפעלי ההנצחה שעורכת האישה שלהם לטובת הנפטר. הם בטוחים בעצמם, ולא פחות מכך, באהבה של האישה כלפיהם".

     

    איך את מסבירה את העובדה שגברים צעירים מוכנים מראש להכניס את עצמם לסיפור שהוא מורכב וקשה בבסיסו?

     

    "יש להם הילה בפני עצמם. על הצעד הזה הם מקבלים הרבה מאוד הערכה חברתית ויוקרה בקהילה. חלק מההילה של החלל והאלמנה עוברים גם לבן הזוג החדש. לנישואין האלה מתלווה מידה מסוימת של כבוד. זו ממש לא הסיבה שהם עושים את זה, אבל אין ספק שזה היה צעד דוחף בכיוון. סיפר לי אחד מהם שהוא במקרה גרוש אבל ללא ילדים, שכאשר הציעו לו את מי שהיא אשתו כיום, אמרו לו שהיא אלמנה עם שלושה ילדים, ותגובתו הראשונית הייתה סירוב. אך כשאמרו לו שהיא אלמנתו של 'זה וזה', הוא שינה את דעתו. אי אפשר להתעלם מכך שמעמדה המיוחד עושה את שלו".

     

    נישואין כדת ולא כדין

    הקשיים שחווים בני הזוג בזוגיות המחודשת, רבים - החל מהרחבה אוטומטית של מושג הכי טריוויאלי של ביקורי הורים. הדילמה הרגילה אצל איזה צד עושים את החג, מתרחבת לטובת צד שלישי בסיפור. הצד של הורי הנפטר, שברוב המקרים ממשיכים להיות מעורבים בחייהם של הזוג, לעיתים עד כדי טשטוש הגבולות הראויים. בוקק-כהן מדגישה כי פעמים רבות ההורים או האחים השכולים היו אלה שדחפו מלכתחילה להינשא מחדש.

     

    "לפעמים זה עניין פעוט של איך עושים קידוש, סדר הישיבה בשולחן, איך מתנהגים כלפי הילדים. רבים מהזוגות האלה
    בוחרים להשאיר מאחור את הבית הישן ואפילו את הרהיטים, ולעבור למקום חדש שבו לא מכירים את הבעל הקודם, כדי לאפשר לזוגיות החדשה לעשות את שלה, ללא ציפיות מוקדמות או השוואות. ואפילו מהטעם הפשוט של פתיחת דף חלק".

     

    תופעה נוספת המאפיינת את הזוגיות הזו היא מה שבוקק מגדירה "נישואין בשחור", כלומר חופה שנעשית כדת, אך לא כדין, כשבמסמכי המדינה האלמנה עודנה מופיעה כאלמנה. "רק בשנת 2010 שונה החוק הקובע שמי שמתחתנת שוב, לא מאבדת את זכויותיה כאלמנת צה"ל או כנפגעת פעולות איבה. עד אז רובן לא יכלו להרשות לעצמן לוותר על תמיכת המדינה. מה שמפתיע הוא שכולם ידעו את זה, כולל גורמי ממשלה, והעלימו עין. העובדת הסוציאלית של אחת מהן הגיע בעצמה לחתונה כאורחת. אצל אחרת חברי כנסת ושרים היו בין החוגגים. זה לא היה בשושו".

     

    מה הפקת ברמה האישית כנשואה וכמטפלת זוגית מהמחקר?

     

    "בעיקר להעריך הרבה יותר את מה שיש. לא לבזבז את הזמן על שטויות, במריבות על הפירורים שנשארו על השיש. כשאני יושבת עם הזוגות האלה, אני מוצאת את עצמי מעריכה יותר את מה שנראה לנו הכי טריוויאלי בעולם. ברגע שהכרתם ויש אהבה, למה לבזבז את החיים על מריבות מטופשות? הכל יכול להיגדע בשבריר של שנייה".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הבעל המת נוכח כל העת
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    "הייתי חוזרת הביתה, מקלידה ובוכה". ד"ר יערית בוקק-כהן
    מומלצים