מחפש מישהי שתמלא את החור שהותרת בלכתך

אדם מחפש מילוי, זה הכול. בגוף של רבים מאיתנו, הרווקים המאוחרים, יש חור בלתי נראה. אתם, השלמים, קוראים לנו בררנים, אולי פחדנים, משוכנעים שאנחנו מחפשים אחר מישהו מושלם לחלוק איתו את חיינו. אני לא יודע איך זה אצל כל הרווקים שחצו את השלושים, אבל אני לא חושב שאני מיוחד, ואני חושב שאצל רבים זה החור הזה שהותיר מישהו או הותירה מישהי. מישהי שכבר אינה.

עוד בנושא:

לב שבור הוא לב שלם: עדיין מאוהב באקסית  

הכינו את הממחטות: שירי פרידה עצובים במיוחד

הייתי איש עם חור במקום לב

כך נכנסת אל תוך חיי, וערב אחד, בלי הודעה מוקדמת לגבי עבודות תשתית, בלי סליחה על אי הנוחות, בלי הבטחה למועד סיום, כששנינו שוכבים על הספה ורואים איזו תכנית אמת על יחסים בין אנשים אחרים, הנחת את ראשך בשקע הכתף שלי, והתחלת להתחפר.

הזיכרון ממך, כמו רחוב ללא מוצא

זה לוקח הרבה זמן לחפור אל תוך גופו של אדם, זה נעשה בעדינות והכאב בעצם כמעט נעים, כך שלא נתקלת בהתנגדות.

אבל חדרת לבשרי, ונגעת בנימי דם ועל חלקם לחצת עד שהם נחצו והפכו לרחוב ללא מוצא, מקבלים את נוכחותך שם ואפילו הופכים, כמו כל רחוב ללא מוצא, לשקטים יותר, רגועים יותר, שלווים. ויום אחד זה השתנה.

אנחנו, הרווקים ששיער ראשם כבר חושב להלבין, אם הוא בכלל עדיין ישנו, צפונה בתוכנו שכונה נטושה, חבויה בתוך העיר שקרויה גופנו. כשקמת ועזבת - הכול נגמר שם בין רגע.

סגרו את העסקים, ביטלו את מסיבות הרחוב, עזבו את המשרדים, המכולות בפינה פשטו את הרגל וחלונות הראווה נופצו. נותרו רק עשבים שוטים שעדיין משגשגים להם בין סדקי האספלט, שאף אחד לא טורח לסתום.

נותרה עיר-אדם עם חור שפעור בתוכה, והנהגים במכוניות הקטנות שזורמות בכבישי העורקים שלי, נופלים פנימה אל מקום שלא קיים יותר. גיצים של מערכת החשמל העצבית שלי מתפוצצים כשהם נוגעים בעצם חשופה. ואני ממשיך ללכת, לדבר, לחייך, אבל החור הזה בתוכי שורף.

שקע נטול תקע

אנחנו, הרווקים האלה, המסובכים האלה, זה לא שאנחנו רוצים להישאר צעירים יותר מכל אחד אחר. אדם צריך להיות שלם כדי להמשיך בחייו. אנחנו יוצאים איתכם בערב, החברים שלנו שנמצאים בזוגיות, וכל מה שאתם עושים זה צוחקים לגבי הנכות שלנו, בלי שאפילו אנחנו נדע זאת.

כי אנחנו מחפשים מישהי שתמלא את השקע ההוא ואתם אומרים לנו מה עם ההיא ומה עם השנייה, וזאת ששידכנו לך והבחורה שפגשנו במסיבה, והחברה שלה והחברה של החברה שלה.

ואנחנו רק יכולים למנות את הבעיות – צחקה מוזר מדי ודיברה בקול רם, ואיזה מין מקצוע יש לה ויותר מדי זמן היא מבלה בחדר כושר, ויותר מדי שמנה או רזה או נמוכה או גבוהה. המידות שלה, המידות, אנחנו רוצים בעצם להגיד. היא לא מתאימה לשקע ההוא, לבור שנותר. היא לא בגודל הנכון, היא לא עשויה מאותו החומר.

כשאני שוכב לישון בלילה אני חושב שכל מה שאני צריך זו רק מישהי שגופה יהיה לי נעים למגע, והיא תתגנב אל השקע ההוא ותמלא אותו. אבל אני לא יכול למצוא מישהי במידות של ההיא. לא כי המידות שלה הן בלתי רגילות, הן רגילות לגמרי, פשוט רק לה יש אותן.

דרכו של פצע

תחשבו על טביעת אצבע. כל אחת שאנסה להכניס לתוך השקע הזה בכתף תצטרך קצת להתכווץ או להימתח, לזוז כדי לנסות למצוא את התנוחה המתאימה, וכל סיבוב כזה, כל ניסיון עקר, רק יגע בקצוות שנותרו חשופים ולא הגלידו. אף אחת לא תמלא את מקומה כי זה המקום שהיא יצרה.

אם מישהי תתעקש למלא את מקומה זה לא יהפוך אותה אל זו שאינה, והמקום לא יהפוך לשלה. זה יהיה המקום הישן שמנסה לתפוס מישהי חדשה. הפצע הזה שנפער ומנסה להגליד, רק עושה את המוטל עליו. זו דרכו של פצע.

אני רק מתערב, מגרד, מנסה לסתום אותו ובכך בלי להתכוון, משפשף פינות ופותח גלדים שכבר הספיקו להתקשות מספיק, בשביל לאפשר לתנועה בעורקים להתחדש ולזרום. וכל פעם שאני מנסה להכניס לשם מישהי אחרת אני פוצע את עצמי, אולי אפילו מעמיק את השקע בכתף, במקום פשוט להניח לו.

כתבתם טור שמתאים ליחסים? שלחו לנו לפייסבוק שלנו