בגיל 41 היא עזבה את הבית. ביקשה חיים אחרים

עוד בנושא:

עוזבת את הבית מחוסר ברירה או מורדת?

משבר גירושים: גבר הולך לאיבוד

שגרה זה רע: 40 דרכים להתאהב מחדש

בספטמבר של אותה השנה הם נישאו. לצבא היא כבר לא התגייסה ובהמשך גם ויתרה על לימודיה. הם עברו לגור אצל ההורים, אחר כך קנו להם בית. שנה אחרי נולד בנם הבכור ושנתיים אחר כך השני, ואז הגיעה גם בת, בדיוק כמו שהיא קיוותה, וזהו. את הרצון בקריירה העלימה כי נראה לה חשוב יותר לגדל את שלושת ילדיה, והיא עשתה את זה במסירות של אמא גאה. רק כשעלו לכיתה א' הסכימה לנתק אותם ממנה, כל אחד בתורו, ולשלחם לזרועותיה של מערכת החינוך.

בן זוגה עשה לה טוב. בשנים הראשונות אפילו האמינה שהיא מאושרת, שלמה עם בחירתה ועם החיים שהתחילה מוקדם כל כך. והם אהבו זה את זו והקפידו על טקסי פרטיות משלהם, בכל עת שמצאו זמן, למרות המולת החיים והבית.

הוא יצא ללמוד ולהתמקצע, לעשות עסקים והיא תמכה בו, אהבה לחכות ערה בלילות ולשמוע את סיפוריו אודות החיים שבחוץ. תלונות לא היו לה, היא אהבה אותו ואת חייה, ובשנים הראשונות הייתה משוכנעת שזהו סידור מנצח - היא המגדלת והוא המפרנס. רק אחרי שנים התעוררו לפתע השאלות ונולדה בה הסקרנות.

"הילדים כבר גדלו ואני הרגשתי זקנה"

"ביום הולדתי ה-41 הודעתי למיכה שאני עוזבת את הבית, וחמישה חודשים אחרי כבר היינו גרושים. הוא לא יכול היה לצפות את זה, כי לא היה באמת טריגר של ממש, שום דבר שאפשר לקרוא לו סיבה או להצביע לעברו באצבע מאשימה. אני האשמה, משהו בי בער מבפנים ולא נתן מנוח. אני לא יודעת איך ומאיפה היו לי הכוחות, אבל פשוט עזבתי. הילדים כבר גדלו ואני הרגשתי זקנה.

"ידעתי שאני חייבת לעצמי עולם עצמאי, חופשי, אולי עוד גבר. חשבתי שאני חייבת לחיות חיים גם בלעדיו, בלי הרגלים ובלי בטחון והלכתי. זה היה פשוט, בדיוק כמו שאני מספרת לך עכשיו, הודעתי לכולם ונפרדנו. בהתחשב בעובדה שכסף לא חסר לנו, גם לא נפלתי מטרד ולא הייתי צריכה לבקש חסדים מאיש".

"מיכה לא ממש הבין אבל גם לא נבהל או השתגע. אני חושבת שאולי הוא הרגיש כמוני אבל לא העיז לומר מילה, וודאי שלא ליזום. אולי כי לא היה בטוח, אולי כי פחד. אחרי הכל, אני זה כל מה שהוא הכיר בערך מאז שבעצמו הפך לגבר, אבל גם הוא חשב שיש דברים שצריך לחוות לבד גם אם הם מעולם לא נאמרו בינינו באופן כן ומוחלט כל כך".

אשה קמה באמצע החיים והולכת, והגבר שלה, הנעזב שלה, לא רק שלא עושה דבר כדי למנוע את זה, הוא כמעט מפרגן! הייתי המומה אבל לא אמרתי מילה. נתתי לה להמשיך לדבר. "שנתיים חיינו בנפרד", היא אמרה והוסיפה: "בהתחלה זה היה מרגש. הרגשתי שאני מגלה את החיים בפעם הראשונה, שאני חופשייה ומשוחררת חסרת מעצורים או גבול, אבל אז מצאתי את עצמי חוזרת הביתה ומתקשרת אליו כדי לספר לו, לשתף ולחלוק איתו את כל מה שעבר עלי, ולא כי הייתי רגילה, התקשרתי כי רציתי, כי התגעגעתי באמת!".

"ואז, מבלי לשים לב, התאהבתי בו מחדש. זה מגוחך, אני יודעת, אבל בזכות העובדה שלא היינו נגישים או נראים אחד לשנייה בכל עת, התחלנו לא רק לדבר אלא ממש להקשיב זה לזו, וממש חיכיתי בהתרגשות לרגעים האלה בהם היה מגיע לבקר. אולי כי הזמן הפך קצר וקצוב וחשוב. הרגשתי שהמרחק מעניק לי הזדמנות לראות אותו אחרת. פתאום נחשפתי לצדדים באישיותו שקודם לא הכרתי ובכלל לא ידעתי שקיימים בו, והוא, הוא הרגיש את אותו הדבר. הוא פגש אשה עצמאית וחזקה, אשה בוגרת וקצת זרה, והוא אהב אותה כמו ילד, הוא אהב אותי באמת".

באה מהעבר ולא רק מתוך חלומות על העתיד

"הגעתי אליך כי בעוד שבועיים אנחנו מתחתנים מחדש, ואני מרגישה כמו לפני 24 שנים, כשעמדנו מתחת לחופה והתחייבנו שנחיה יחד לנצח. אני רוצה לכתוב לו מכתב, כזה שנועד רק לעיניו וישמע רק בליבו, שידע ששוב אני בוחרת, רק הפעם לא עם הלב והרגש בלבד, הפעם זו אני שערה ומפוכחת, שבאה לחיים משותפים מתוך מציאות, באה מהעבר ולא רק מחלומות על העתיד".

מהמילים שלה ומסיפוריה נולד מכתב, ואולי זה שיר או תקציר חיים פשוט וכן של אשה שבחרה, הפעם בצורה הרבה יותר מודעת, בוגרת ובשלה. וכך הלך מכתבה: "רק היום, ממרום שנים ומחשבות, מתוך תסכול, ריחוק וגעגוע אני יכולה לכתוב מה זאת אהבה. וכשאני מנסה להבין למה אהבתי אותך אז ומדוע עכשיו, אני מגלה שהתשובה לא השתנתה, זו האשה שנשקפת מעיניך שאני כל כך אוהבת, האשה הזו שרק אתה מכיר ורק אתה רואה.

"וטעינו את כל מה שאפשר לטעות וכעסנו את כל מה שמותר לכעוס, ובסוף כל הלהט והחיפוש נותרה חשופה האהבה שלנו. זה רק הזמן שקצת קימט וקצת השכיח אותה, שדחס אותה אל תוך ימים עם המון חול ומעט קודש. ואז באה הפרידה ואיתה התעוררות ובחירה מחודשת, הפעם מתוך הראש והלב, בחירה שיודעת ומבקשת חיים משותפים, וראה איך בגלגול חיים אחד חיינו שניים, אחד ילדותי ומכאיב מלא אהבה ואומץ, ועוד אחד שמתחיל הערב ומקבל את פנינו באופן רך ומפוייס, כמו האנשים שבחרנו להיות כדי לאהוב.

"אז תודה לך בעלי, על שאפשרת לי ללכת, כי בזכות העזיבה חזרתי חזקה ויודעת, בוטחת ומאמינה בכוחה של אהבה שהתחילה בספטמבר ההוא, ומתחייה בספטמבר הזה, מדויקת יותר ומוזמנת. ואני לא מבינה גדולה בגורל או בדברים שכתובים בשמיים אבל אני יודעת שאתה נבראת לי, כי החיים עצמם הוכיחו שלא מרחק ולא קשיים יכולים לנו שנינו.

"וכלום לא יכול לנצח לב שאוהב, שמזכיר לי עם כל פעימה שאני אשה מאוהבת, שמאוהבת בך כאילו כלום לא קרה. ובערב הזה בו אנו נישאים בשנית, כשילדינו סביב חופתנו, אני מבקשת לנו קצת ממה שהיה והרבה ממה שיבוא. שנגדל כמו שרצינו וכמו שעשו בנו השנים".

אולי זה מוזר, מסוכן או מוגזם אבל לפעמים כך נדמה, כל מה שצריך כדי להצית את הרגש הוא פשוט לקום וללכת. ואני, שכבר אלפי מילים כתבתי בעבור אנשים אחרים, רוצה לומר לך ולבעלך תודה, כי סיפור אהבה כמו שלכם עושה בי אהבה משלי.

אהבתם את הכתבה? ספרו לנו בפייסבוק של ערוץ יחסים

שחר הדר כותבת מכתבי אהבה לפרנסתה, ובעלת "טקסטורה - מילים של אהבה"