חילונית שגדלה בישראל, זה מה שהיא זוכרת מבית הכנסת: תקיעת שופר, קול נדרי, הקפות שמחת תורה, ופה ושם מגילת אסתר. כן, אפשר היה לספור את הביקורים על יד אחת. והכי חשוב: זה לא עלה להורים כסף (טוב, בתכל'ס זה עלה המון, אבל רק בעקיפין, אז זה לא ממש משנה). אבל בארה"ב, כמו שכל ישראלי שמשתקע כאן יודע, הסיפור הוא אחר לגמרי. כאן יש דמי חברות וכרטיסים להיי הולידיז. כשמשפחתי הגיעה לביקור בתקופת החגים, אבי מייד התקומם כששמע שצריך לשלם עבור מקום בבית הכנסת, או כמו שקוראים לזה כאן: Pay to pray.

בתי כנסת הגובים מחיר סמלי עבור כרטיס לחגים(צילום: אפי שריר)

אמי, כצפוי, התנגדה והסבירה: "מישהו צריך לשלם את חשבון המים והחשמל של בית הכנסת, זה לא כמו בארץ שהממשלה משלמת". ואחי הוסיף בציניות: "סבבה, אבל למה הרב צריך לנהוג ברולס רויס? גם על זה צריך לשלם?". אכן סוגיה מורכבת. מאז היו לי לא מעט דיונים על הנושא עם ישראלים אחרים. אחד מהם סבל מחויית בית כנסת פוסט טראומטית, אחרי שהתחייב לחברות של שנה שלמה, כי מאוד היה חשוב לו שהמשפחה והאישה, שהייתה אז בתהליכי גיור, ירגישו "חלק מהקהילה". אבל בכל חודש הוא קילל את החשבונות שהגיעו מהטמפל, והמשיך לקטר עוד עשור אחרי זה ש"זה אשכרה עלה כמו הקאנטרי קלאב". בעיקר הוא הבטיח לעצמו ש-Never again. חברה אחרת שכנעה אותי בישראליות טיפוסית שקריאת המגילה בבית כנסת מהודר ליד ביתנו זה אירוע פתוח לכל הקהילה. כשהגעתי נחרדתי לגלות שמשלוחי המנות מיועדים רק לילדי החברים בטמפל. למזלי הקומבינטורית הכינה לי ולילדיה משלוחי מנות תוצרת בית, אבל עד היום מבטי הילדים שלי החומדים את משלוחי המנות תוצרת בית הכנסת גורמים לי להרגיש כמו לוזרית חסרת תקנה.

אז חברות ביותר מ-1200 דולר לשנה זה רעיון שקשה להתחבר אליו, אבל בשנה שעברה החלטתי שכרטיסים לחגים זה חובה. החלטתי, כלומר, עד שהגיע הרגע לקנות אותם. אז גיליתי שזאת הולכת להיות הוצאה של 250 דולר לכל מבוגר ועוד 100 לילד, בחישוב מהיר כמעט אלפייה, ועשיתי מייד אחורה פנה. מעבר לקושי הכלכלי, גיליתי שמאוד קשה לשלם על משהו שעד עכשיו קיבלת בחינם.

ביום כיפור שעבר החלטתי לשנס מותניים וללכת עד לבית חב"ד, מרחק חמישה רחובות. אז חב"ד זה לא בדיוק הקאפ אוף טי שלי אבל כמו שאומרת האימרה המבאסת באנגלית: Beggars can’t be choosers.

יצאתי עם בתי לבית חב"ד עם הכוונות הכי טובות גם להגיע לשם, אבל מה לעשות שיום כיפור אשתקד היה חם באופן אכזרי, ההליכה הפכה מעיקה ביותר, ובית הכנסת שמעבר לכביש נראה כל כך ממוזג ומפתה? החלטתי לנסות. מה כבר יש להפסיד? פשוט לא נראה לי הגיוני שהם אשכרה יבקשו כרטיסים. אבל מה אני יודעת, שומר אפרו-אמריקאי והחלטי קיבל את פנינו בכניסה בברכת "טיקטס פליז?" בתי מייד הביטה בי בתוכחת זעם של "עוד פעם יצאת ישראלית" וסירבה לדבר איתי כל הדרך הביתה.

אבל השנה הסתבר לי שנמצא פיתרון לבעיית ה-250 דולר לכרטיס, ודווקא מכיוון היהודים האמריקאים. קוראים לזה www.NoMembershipRequired.com. באתר הזה אפשר למצוא רשימה (לא מאוד גדולה) של בתי כנסת הגובים מחיר סמלי של ח"י דולרים עבור כרטיס לחגים. אמנם בית הכנסת הכי קרוב שמצאתי נמצא במרחק שתי ערים, אבל מקימי האתר מבטיחים שבמשך הזמן ייצטרפו עוד הרבה בתי כנסת אחרים, כך שיש לנו סיבה טובה להאמין שבעזרת השם בשנה הבאה נוכל להרשות לעצמנו תקיעת שופר אחת או אפילו שתיים, סמוך לאיזור מגורינו, בכסף מלא.