שתף קטע נבחר
זירת הקניות
מלחמת יום כיפור מחכה לשפילברג
עד היום התייחסנו בעיקר לסבלו של הפרט, אבל מלחמת יום כיפור הייתה ניצחון צבאי ענק בכל קנה מידה היסטורי. לקראת שנת הארבעים למלחמה מן הראוי לספר אותו במלוא משמעותו

מכל חבריי בפורום מטכ"ל, רק האלוף שי אביטל ואני זכינו להשתתף במלחמת יום כיפור. האחרים צעירים יותר. מתוקף זכות זו התבקשתי לכתוב משהו על המלחמה ההיא. יש בוודאי מקום לשאלה מה בכלל היתרון של מי שהיה שם? נוח של ימי המבול בוודאי הבין משהו משמעותי על המבול של דורו, אבל אפשר לשאול האם זה מקנה לו מעמד וזכות לספר לנו גם על המבול שעלול להיות בעתיד? בגלל שאלה זו, בחרתי להתמקד בעניין היחיד כמעט, שיש בו סמכות מיוחדת למי שהיה שם: הדיווח על מה שהרגשתי שם, על מה שהרגישו חבריי. בעניין זה לדור לוחמי תש"ח, הייתה סמכות לספר על תש"ח ולדור לוחמי יום כיפור תשל"ד קיימת סמכות דומה לספר על מה שעבר עליהם באותו סתיו.

 

מלחמה היא תופעה נוראה, זה ידוע ובזה אין אולי מה לחדש, אבל למרות הכול חשוב לי לספר כי גם בשעות הקשות הרגשנו שייכים לשעה גדולה והרת גורל, שותפים לתקופה מיוחדת שבכל דרך לא יכולה אלא להוביל לניצחון. הייתי אז נער צעיר, עדיין לא בן 18, אבל במהלך ימי המלחמה ובימי החורף שלאחריה, זכיתי לעמוד מקרוב על הלכי הרוח ביחידות אחרות אליהן התגלגלתי, זו אכן הייתה הרגשה משותפת לרבים. לאחרונה ראיתי סרט דוקומנטרי מרגש של אריק ברנשטיין, שנקרא "כך ראינו", שולב שם קטע מתוך סרטון שצולם באתר הצליחה בתעלת סואץ, בעיצומה של הפגזה מצרית שאף הצלם נפצע בה. זה אכן קטע מעורר צמרמורת ובצדק המלחמה נראית בו כגיהינום של ממש.

 

עוד בערוץ הדעות של ynet:

למען אבא, לפצות את פליטי ערב היהודים / לינדה מנוחין

אולי בכל זאת אנחנו מפונקים? / שלמה קראוס

 

זה החזיר אותי אל הלילה האחרון שלפני הפסקת האש במערב התעלה. במקרה נקלענו באותו לילה לפינוי הפצועים מהקרב בסואץ. בחשיכה הכבדה של סוף תשרי, השמיים בהקו באודם הפגזים, עם כמה לוחמי נח"ל מגדוד 908, מצאנו עצמנו מוטסים במסוקי יסעור לסואץ מעמיסים פצועים, חלקם היו במצב מטיל אימה, העברנו אותם לבית חולים שדה שנפרש בשדה התעופה פאיד, במערב התעלה. זה אכן היה לילה נורא. ברגע של שהייה כשכמה חברים נטשו, הניח עליי צנחן ותיק את ידו ואמר לי: "ילד תתרגל, עברנו את זה ועוד נמשיך לעבור את זה". באותו לילה, במהלך הטיסות מסואץ לפאיד, הופל אחד המסוקים. אנשי הצוות נהרגו ועמם חובש ממחנה 80, יחזקאל (חזי) אושינסקי שאיך שהוא בתושייתו "הסתנן" עמנו למערב התעלה. כבן יחיד היה אמור להישאר בבסיס במחנה 80. יחד עמו נהרג הרופא רס"ן ד"ר אורי פרנק בעל עיטור המופת על טיפול בפצועים בגבעת התחמושת ב-67. באותו הלילה ממש נגעתי במחיר המלחמה. זה היה ממש לא קל.

 

חיילי צה"ל באזור תעלת סואץ במלחמת יום כיפור  (צילום: דוד רובינגר) (צילום: דוד רובינגר)
חיילי צה"ל באזור תעלת סואץ במלחמת יום כיפור (צילום: דוד רובינגר)

 

כוח צה"ל בתעלה (צילום: דובר צה"ל) (צילום: דובר צה
כוח צה"ל בתעלה(צילום: דובר צה"ל)

 

לא היה רגע של אווירת נכאים

למחרת בבוקר המשכנו דרומה, מסתייעים בזחליליות מצריות שלקחנו שלל, לטיהור החיץ החקלאי לאורך האגם המר הגדול. הנוף נראה מדהים ביופיו, שדות התירס לבלבו במלוא קומתם, הדקלים היו עמוסי תמרים והכול נראה ממש בסדר. היינו שם בזכות המג"ד שלנו נפתלי שגיא, שרק לאחר שנים למדתי עד כמה אנו חייבים לו את הזכות להיות שם. הרי היינו גדוד טירונים והוא האמין בנו ולימד אותנו בנחישותו להצטרף ללחימה, עד כמה מי שבאמת רוצה להשתתף בלחימה אכן מגיע לשם. לאחר כחודש במערב התעלה, בלילה אחד, הועברנו בעל כורחנו כאיש אחד לשריון. יחידות השריון שנשאו במלחמה בעיקר הנטל היו זקוקות לתגבורת ותוך שבועות ספורים מילאנו את צוותי הטנקים החסרים. הגעתי לפלוגה של מנש (לימים תא"ל מנשה גולדבלט המשרת כיום כמפקד אוגדה תחת פיקודי). זו הייתה פלוגת טנקי שוט מצולקים מימי הלחימה. נגענו מקרוב בשריונאים מילואימניקים שעברו את הלחימה הקשה מראשיתה ועד ההיחלצות מקרב סואץ. הייתה שם רוח של נכונות לקראת חידוש הלחימה ותחושה בוטחת שיש על מי לסמוך.

 

בקורס מפקדי הטנקים הצביע צוות הטנק שלי על כתמי דם שעוד לא נוקו מדופן הצריח מתחת לכסא המפקד, "זה המוח של המט"ק (מפקד טנק) שלנו, נהרג בסואץ מכדור צלף, אז למה לך להיות מט"ק?". למרות זאת, הייתה תחרות וגם לוחמים אנשי מילואים הצטרפו בשמחה. לאחר חמישה שבועות אימון אינטנסיבי, הגעתי כמפקד טנק לחטיבה 188, לגדוד 53 ששהה במחנות חאלס, בעומק מובלעת רמת הגולן, זה היה בעיצומה של מלחמת התשה וחורף קשה. הוצבתי בפלוגה ב', המ"פ יוסי זמרי כמו המ"מים ורוב הלוחמים עברו את המלחמה הקשה שחוותה חטיבה 188 בקרבות הבלימה ובמתקפת הנגד. בין הלוחמים שם, היה צביקה רוזנצויג נהג הטנק של האלוף יוסי בן חנן שהציל את יוסי, כשנשאר לטפל בו. שניהם שיוועו לחילוץ ליד הטנק הפגוע שנותר חשוף בשטח ההשמדה למרגלות תל שמס והיה שם מפקד הטנק עומסי, שהיה התותחן בטנק של מח"ט 188 אל"מ יצחק בן שוהם ז"ל, שנהרג בציר הנפט ב-7 באוקטובר 73. 

 

החיים נמשכו בשגרה מבצעית סדורה,שכללה גם ימי קרב. לא היה רגע של אווירת נכאים. לאיש לא הייתה תחושה של אוד מוצל מאש. זו הייתה גם האווירה בסיירת גולני, עמה השתתפנו עם שני טנקים במוצב ליד מזרעת בית ג'אן. הם היו אחרי הקרב בחרמון, איבדו מ"פ נערץ וחברים. הם הותירו בי רושם עצום, כחבורה מעוררת הערצה. בוקר אחד בטרם שחר יצאנו לעוד יום קרב מול הקו הסורי בקדמת מע'ר אל-מיר. דוד איילנד, מפקד המחלקה שעבר את המלחמה בתושייה מופלאה, התיז אפטר שייב ריחני על פניו ביציאה אל הטנקים ואמר בחיוך שלו: "היום דווקא מתאים לי להיפצע, משהו קל כזה, שיניח אותי בבית חולים לכמה שבועות, עם צלקת לא גדולה מדי, שלא תהיה פדיחה כשהולכים לים". כך בדיוק קרה. רסיס שחדר נעצר ליד הלב, שכב שלושה שבועות בבית חולים וחזר. המשיך כתמיד: תכליתי, שלו ואלגנטי.

 

תחושה שיש על מי לסמוך. לוחמי צה"ל במלחמה ההיא  (צילום: לע"מ) (צילום: לע
תחושה שיש על מי לסמוך. לוחמי צה"ל במלחמה ההיא (צילום: לע"מ)

 

נגד כל הסיכויים. אריאל שרון והרמטכ"ל דאז דוד (דדו) אלעזר  (צילום: דוד רובינגר) (צילום: דוד רובינגר)
נגד כל הסיכויים. אריאל שרון והרמטכ"ל דאז דוד (דדו) אלעזר (צילום: דוד רובינגר)

 

ניצחון האומה

כשהגעתי בינואר 1990 לפקד על חטיבת שריון במילואים, איילנד היה שם עדיין מ"מ, המשיך לשרת עוד עשור עד תום שרותם של טנקי השוט הנאמנים. זה הדבר העיקרי שאני מבקש לספר. מלחמה היא ממש לא עניין נחמד, אבל עשרות אלפי לוחמים עמדו במבחן הזה בגבורה עילאית. זו השאלה: מה הזיכרון שיחרת לעתיד בזיכרונה של האומה, האם המלחמה הזו תיזכר כטראומה, תביא אותנו מתוך חרדת המלחמה אל חולשה לאומית או שנצליח לספר כי עמדנו בה ויכולנו לה? אנשי רוח באירופה נוהגים להסביר עד כמה אירופה הסובלת עד היום ממחיר שדות הקטל של מלחמת העולם הראשונה, מושפעת מכך בניהול מדיניותה. במידה מסוימת הלך הרוח הזה עבר גם אלינו וקיבל ביטוי מובהק בשיר שהושר בשנות ה-90: "אנחנו הילדים של חורף שנת 73... הבטחתם יונה עלה של זית... הבטחות צריך לקיים".

 

לכאן מכוונים דבריי: לתופעת המלחמה כאירוע מכונן, יש שתי נקודות מבט, המתקיימות זו בצד זו. בנקודת המבט האחת, עבור האנשים כפרטים בודדים, המלחמה אכן מלאת סבל, גם במהלכה וגם לאחריה. בנקודת המבט השנייה - יש במלחמה גם רגעי התעלות, גבורה ומסירות נפש המביאים להתלכדות סוחפת. "אין עם שנסוג מחפירות חייו" ואין יותר ממלחמה כדי להעמיד במבחן אקטואלי את ממשותה של אותה ישות הקרויה עם או אומה. זו כנראה רק האומה שיכולה לנצח מלחמה או להיות מובסת.

 

זו בדיוק השאלה: באיזו מנקודות המבט התמקדנו בעשורים האחרונים מאז המלחמה. לצערי, התמקדנו יתר על המידה בנקודת המבט הממוקדת בסבלו של הפרט. אכן, עבור החייל היחיד, במיוחד זה שנפגע, לא יכול להתקיים ניצחון בשלמותו. בתי הקטנה הבינה היטב עניין זה בהיותה בת ארבע וחצי. ביום הזיכרון לחללי צה"ל סיפרנו לה על סבא שלמה ברקת ז"ל, אביה של יעל, שנהרג בלבנון כאיש מילואים ב-1983. היא שאלה אם ניצחנו במלחמה הזו. אמרתי שכן, חשבה רגע ואמרה: "אז סבא שלמה הפסיד ואנחנו ניצחנו". זה העניין. עבור היחיד שלא שב, או נושא כל חייו נכות קשה, לא יכול להיות ניצחון במנותק מנקודת המבט של "אנחנו". וזו בדיוק השאלה עד כמה אותו "אנחנו" מוחשי כיום בהוויית חיינו היומיומית.


רגעי התעלות וגבורה. יום כיפור, 1973  (צילום: לע"מ) (צילום: לע
רגעי התעלות וגבורה. יום כיפור, 1973 (צילום: לע"מ)

 

עד היום התמקדנו באבלו של הפרט. קברים בהר הרצל. ארכיון (צילום: גיל יוחנן) (צילום: גיל יוחנן)
עד היום התמקדנו באבלו של הפרט. קברים בהר הרצל. ארכיון(צילום: גיל יוחנן)
 

במילים אחרות, שתי נקודות המבט על המלחמה, ניתנות לאפיון כשונות זו מזו בהבחנה שבין פרספקטיבה של פרט לפרספקטיבה של כלל. כשמתבוננים במלחמה בפרספקטיבה של פרט, יש בעיקר סבל, שכול ונכות. לעומת זאת, בפרספקטיבה של הכלל, יש אומה ויש "אנחנו" ובמסגרת זו מתהווה הניצחון. רק בנקודת מבט זו נושא הניצחון תוכן של ממש ורק בה מתקיימת ריבונותו של עם. הרי אין ריבונות בלי יכולתה של אומה, על כלל אנשיה, לשאת סבל ולשלם מחיר בהווה למען מחר ראוי יותר. מספרים על שיחה שהתנהלה לאחר המלחמה בין קיסינג'ר לגולדה מאיר. הוא טען כלפיה כי בקרבות התעלה והגולן, אינטנסיביות הלחימה עלתה על הקרבות הגדולים של מלחמת העולם השנייה. בקרבות אלה, דוגמת הקרב האחרון על ברלין, איבדו הרוסים כשמונים אלף לוחמים. אתם, טען קיסינג'ר, בשלושה שבועות אינטנסיביים של לחימה איבדתם פחות משלושת אלפים לוחמים ואם אתם מייללים אז אולי אתם לא באמת ראויים לריבונות?

 

סיפור צליחת התעלה הוא אפוס ענק

בשנה הבאה נציין את יובל הארבעים למלחמה. בידינו לקבוע איזו משתי נקודות המבט תזכה לביטוי דומיננטי במורשת הזיכרון הלאומי. בשנה זו, כשעדיין מתהלכים בינינו מפקדיה הבכירים של המלחמה, חשוב שנצליח להסיט את המיקוד שכוון בעשורים האחרונים, באמצעי הביטוי האמנותיים כמו קולנוע, בעיקר אל פרספקטיבת הפרט ולמקד את הזיכרון בפרספקטיבת הכלל. אכן יש להביע תמיהה כיצד לא זכתה המלחמה הגדולה הזו לאפוס קולנוע דוגמת "היום הארוך ביותר" שהציג את הנחיתה בנורמנדי ביוני 1944 במלוא הביטוי לתהילת הלוחמים ולעוצמת הניצחון של בנות הברית. הקולנוע הישראלי לעומת זאת, עסק בעיקר בנקודת הפרט, בסבל האישי המבקש משמעות. מבחינה אמנותית, ניתן להבין את הרתיעה הישראלית מעשיית סרט מלחמה הנוגע רק בנקודת המבט של "אנחנו המנצחים". זה באמת עלול להראות כתעמולה סובייטית. זו היצירה שבה הפליא שפילברג בסרטו "להציל את טוראי ריאן" בהצבת איזון בין שתי נקודות המבט. ברובד הגלוי של סרטו הוא התמקד בנקודת המבט של גיבורים יחידים קפטן מילר ואנשיו. ברובד הסמוי הוא נתן ביטוי משמעותי לתודעת ה"אנחנו" של האומה האמריקנית במלוא תהילתה. לזה ממש אנו זקוקים.

 

חובה נעלה כלפי הלוחמים. האלוף גרשון הכהן   (צילום: דובר צה"ל) (צילום: דובר צה
חובה נעלה כלפי הלוחמים. האלוף גרשון הכהן (צילום: דובר צה"ל)

 

לא חסרים סיפורים מרתקים מאותה מלחמה, שיכולים למלא בתוכן עשרות סרטי שפילברג. זהו לדוגמה סיפורו של רס"ן שמוליק אסקרוב שריונאי, סמג"ד 53, שנלחם בגבורה בקרבות הבלימה ברמת הגולן. נפצע, ברח מבית החולים שב לשדה הקרב ונלחם עד לפציעתו הקשה עמה הוא מתמודד בגבורת יום יום, עד היום. זהו סיפורו של דן זיו, מג"ד צנחני מילואים ,שצלח ראשון את התעלה. באותו לילה גורלי בין 15-16 באוקטובר היו לו כל הסיבות הממשיות לדחות את ביצוע המשימה. בבוקר עוד לא היו לו זחל"מים להוביל את לוחמיו אל גדת התעלה, גם לא נמצאו הסירות ובעיצומו של אותו לילה גם הדרך אל התעלה לא ממש נפתחה. קצרה היריעה מלהזכיר את כל הסיפורים הראויים לתהילה. גם סיפורה של חטיבה 14 בפיקוד האלוף אמנון רשף באותו לילה של צליחת התעלה הוא אפוס ענק. לאחר מכן, צליחת התעלה על-ידי שלוש אוגדות על גשרים רעועים ותחת אש ארטילריה מצרית צפופה ויעילה, גם זה אירוע כמעט בלתי נתפש מבחינה צבאית.

 

האלוף ג'קי אבן, שפיקד כסגן מפקד אוגדת שרון על מבצע הגישור ועל מתחם ראש הגשר, מספר על פגישתו עם נשיא מצרים סאדאת, שהתקיימה ביוזמת סאדאת ובה שאל הנשיא בתמיהה כנה: "תגיד, איך עברתם שם תחת האש הנוראה? " וג'קי ענה: "אכן, עברנו בתוך האש". הייתה אז שעה גדולה ליחידים שלחמו ביחידות רבות שראוי לספר את סיפורן וחייבים לתת לכך ביטוי. זו חובה נעלה כלפי המוני לוחמים שעשו כל שביכולתם על מנת להגיע לשדה הקרב, נדחסו אל מטוסים מחו"ל, נדחפו אל קו החזית, התאמצו למצוא טנק פנוי, צוות ומשימה. זו הייתה שעתה הגדולה של כל האומה וראוי לספר עליה לדורות הבאים כמופת. מאז ומתמיד היה תלוי גורל המערכה כחוט השערה בגבורתם ובתושייתם של יחידים. בצה"ל של 1973 לחמו אלפים כאלה. ניצחונו של צה"ל באותם ימים היה ניצחון צבאי ענק בכל קנה מידה היסטורי ולקראת שנת הארבעים למלחמה מן הראוי לספר אותו במלוא הודו ומשמעותו.

 

האלוף גרשון הכהן, מפקד הגיס המטכ"לי

 

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
כל התגובות לכתבה "מלחמת יום כיפור מחכה לשפילברג"
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: דובר צה"ל
שותפים לשעה הרת גורל. האלוף גרשון הכהן
צילום: דובר צה"ל
מומלצים