שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    דימוי גוף: מה נשים חושבות על הציצים שלהן?
    "מבאס אותי להסתכל עליהם בחלק מהזמן, אבל אני משתדלת שלא להאשים את עצמי ולקבל אותם. הבעיה העיקרית היא כשאני ערומה בחברת גבר". לרגל חודש המודעות לסרטן השד החל באוקטובר, החלטנו לבדוק מה נשים חושבות על החזה שלהן לפני הלידה ואחריה
    אם נערים מודדים את איבר מינם ומשווים אותו לנערים אחרים, הרי שנערות נוהגות לעשות זאת ביחס לשדיהן. בתחילה הן מודדות את קצב ההתפתחות שלהן לעומת נערות אחרות, ומוטרדות כאשר הן הראשונות בכיתה ללבוש חזייה, וגם כאשר הן האחרונות שנותרו בלעדיה. לאחר מכן הן בוחנות אספקטים שונים כמו: גודל, מבנה, צורת הפטמה, סימטריה והמידה שבה השד ניצב זקוף.

     

    בניגוד לגברים המפסיקים להשוות (בצורה גלויה לפחות) בגיל מסוים, נשים אינן חדלות לרגע. איך תוכלנה? החזה הנשי, גם בהיותו מוסתר מאחורי הבגדים, חושף לעיני כל את צורתו וגודלו. בנוסף, השדיים עוברים שינויים רבים במהלך החיים עם כל עליה או ירידה במשקל, הריון, הנקה ותהליכים טבעיים של הזדקנות. שינויים אלה גורמים לנשים לבחון את שדיהן לא רק ביחס לסביבה אלא גם ביחס לאופן שבו הן נראו בעבר.

     

     

    מידת שביעות הרצון של נשים משדיהן משפיעה על דימוי הגוף שלהן, ובאופן כללי על תחושת הערך העצמי שלהן. אם שביעות רצון זו הייתה נובעת רק מההשוואה שלהן לעצמן ולנשים אחרות - ניחא, אבל היא מושפעת גם מאידיאל יופי בלתי מציאותי, המוכתב ע"י תעשיית היופי, האופנה והפורנוגרפיה.

     

    "תניקי אבל עם חזה זקוף"

    אנו מוצפים מכל עבר בדימויים של הגוף והחזה הנשי, שלעיתים רבות עומדים בסתירה זה לזה. "תהיי רזה אבל עם חזה גדול" - אפילו שהשד מורכב מרקמת שומן; "החזה הגדול שלך צריך להיות זקוף" - אפילו שהוא נתון לחוקים פיזיקאליים של גרביטציה;

     

    "התפקיד המרכזי שלך הוא להיות אמא" - אבל צריכים להיות לך שדיים יפים גם אחרי ההנקה. ברור שכל זה אפשרי, הנה - תראי את הדוגמנית הזאת, נו, ההיא שחזרה לדגמן שבועיים אחרי הלידה. פלא שאנחנו לא מרוצות מהשדיים שלנו?

     

    משיחות שניהלתי עם נשים על הנושא עלה כי לרוב הנשים יש השגות לגבי השדיים שלהן. הן היו מעדיפות שיהיו גדולים יותר, זקופים יותר, עגולים יותר או סימטריים יותר. אחת מהן חלקה איתי כי מראה שדיה מעסיק ומטריד אותה, שכן היא סבורה שהם קטנים מידי ונפולים, והייתה מרוצה לו היו עומדים תמידית עם פטמות זקורות. באותה נשימה היא מודה שהבעיה כנראה אינה בשדיים עצמם אלא בתפישת הדימוי העצמי שלה.

     

    "מבאס אותי להסתכל עליהם בחלק מהזמן אבל אני משתדלת שלא להאשים את עצמי ולקבל אותם. הבעיה העיקרית היא כשאני ערומה בחברת גבר. אני כל הזמן חושבת איך הוא רואה אותם, ומיד נעשית נבוכה. בגלל זה אני אף פעם לא מרגישה 100 אחוז בנוח עם גברים".

     

    הציצים שלי עומדים מספיק? יפים מספיק? מה יגיד הבחור? (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    הציצים שלי עומדים מספיק? יפים מספיק? מה יגיד הבחור?(צילום: shutterstock)

     

    להתאים את עצמך למבט הגברי

    התיאור הכן הזה הדליק אצלי נורה. האם ייתכן שאנחנו מתקשות לאהוב את השדיים שלנו משום שאנחנו רואות את עצמנו דרך המבט הגברי, ומצליחות לשאת חן בעיני עצמנו רק כשאנו חשות אטרקטיביות עבור הגברים? שדיים עומדים עם פטמות זקורות הוא דימוי ויזואלי הלקוח מתוך סרטי הפורנו, ונשים הפנימו את המבט הגברי עד כדי כך שדימוי זה הפך לאידיאל היופי האישי שלהן.

     

    חיזוק להשערה הזאת מצאתי בדבריה של אשה אחרת, שתיארה לי את הסיבה בגללה החליטה לעבור ניתוח להגדלת החזה. "תמיד היה לי חזה קטן והייתי הולכת עם חזיות מרופדות. כשנכנסתי למיטה עם מישהו הוא ציפה שיהיה לי חזה גדול, וחששתי שיגלה שמדובר במצג שווא. חששתי להיכנס למיטה עם גברים - פחדתי ממה יחשבו ומה יגידו על זה שאני שטוחה. אחרי הניתוח הייתי הרבה יותר משוחררת".

     

    אותה אשה לא ביקשה לשנות את גופה בשביל לשאת חן בעיני גברים. היא ביקשה לשאת חן בעיני עצמה. כולנו נתונים להשפעות חברתיות ומרגע שאימצנו את אידיאל היופי, מרגע שאנו בוחנים את עצמנו דרך המבט הגברי, הוא הופך להיות שלנו. "בסופו של דבר", היא אומרת, "הניתוח לא שינה את איך שאני נראית, אלא את איך שאני מרגישה. הוא גרם לי להרגיש טוב יותר עם עצמי כי הוא גרם לי להרגיש נשית יותר, והעלה לי את הביטחון העצמי".

     

    שדיים פרדוקסליים

    התפישה הזאת, שרואה את השדיים לא רק כאיבר אלא כמייצג של נשיות, אינה מפתיעה. השדיים אינם רק סמל מיני. יש להם תפקיד פיזיולוגי של הנקת תינוקות, ולמרות שנשים רבות בימינו בוחרות שלא ללדת, אמהות עודנה נתפשת כמהות הנשיות. באופן אירוני, דווקא כאשר מגשימים השדיים את אידיאל הנשיות הביולוגי - הנקה, הם חדלים מלהגשים את אידיאל הנשיות האסתטי.

     

    נשים רבות מתארות את חוסר שביעות רצונן ממראה שדיהן לאחר הריון והנקה, כתוצאה משינוי קיצוני בגודלו של השד במהלך ההיריון ולאחר הלידה, וכתוצאה ישירה מהנקה. "השדיים נראים כמו שתי שקיות שוקו ריקות"; "יש לי סימני מתיחה כתוצאה מתפיחת השדיים ופינצ'ורם" או "הם שינו צורה והפטמות זזו לצדדים", הם רק חלק מהסיפורים שחלקו איתי אמהות איתן שוחחתי. הזהות בתפישה החברתית בין נשיות לבין אמהות יצרה מצב פרדוקסאלי בו סמל הנשיות המובהק ביותר נפגם וגורם לאשה להיות פחות "נשית" דווקא מרגע שהיא ממלאת את התפקיד הנשי ביותר.

     

    "פחדתי לאבד את הנשיות שלי"

    הפגיעה בסמל הנשיות לעיתים נגרמת בעקבות מחלה. ענת (שם בדוי) היא אשה צעירה, בשנות השלושים לחייה, שהחלימה מסרטן השד. היא נזכרת ברגע שבו גילתה שהיא חולה. "ישבתי חצי עירומה מול הרופא והוא הודיע לי 'יש לך סרטן קטן'. שאלתי 'אני יכולה להתלבש?'. זה היה ביום רביעי בערב, והרופא אמר שהוא רוצה לנתח אותי ביום ראשון. ישבתי שם ערומה, ולא ידעתי אפילו מה לשאול".

     

    אוקטובר הוא חודש המודעות לסרטן השד. גשי להבדק (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    אוקטובר הוא חודש המודעות לסרטן השד. גשי להבדק(צילום: shutterstock)

     

    "למזלי הייתה רופאה אחראית בקופת החולים שלא אישרה את הניתוח לכריתת השד, ודרשה שאלך קודם כל לאונקולוגית. הרופאה הזאת הצילה לי את השד. האונקולוגית הציעה לעשות טיפול כדי להקטין את הגידול, ואחרי הכימותרפיה הוא היה כבר ממש קטן, פחות מסנטימטר, כך שהיה ניתן להוציא אותו בלי להשאיר יותר מידי סימן. האונקולוגית בעצמה, דרך אגב, נפטרה מסרטן השד".

     

     

    ענת מספרת שהדבר שהניע אותה בכל משך התהליך היה הרצון לשמר את השדיים: "לא פחדתי מהכימותרפיה או מההקרנות ולא חשבתי בשום שלב שאני עומדת למות. הדבר היחיד שהפחיד אותי זה שיורידו לי את הציצי. אני יכולה לחיות עם הסרטן, אבל לא בלי הציצי".

     

    היא נפגשה עם נשים אחרי ניתוח להוצאת גידול כדי להיווכח בעיניה שהשד אינו נורא כל כך, עד שהסכימה לעבור בעצמה את הניתוח. לאחר מכן, בשלב ההקרנות, היא סירבה שיקעקעו את מקום ההקרנות על עורה, מהחשש ששדיה יצולקו לנצח, והתעקשה לסמן אותם עם חינה.

     

    הסיבה להתעקשות של ענת היא הזהות המוחלטת הקיימת עבורה בין נשיות לבין שדיים, והאופן בו הם משפיעים על הדימוי העצמי שלה. "יש לי חברות שעשו ניתוח כריתה מונע כי הן פחדו ממוות ופחדו שהסרטן יחזור, והן יאלצו לעבור את זה פעם נוספת. אותי הפחיד יותר לאבד את הנשיות שלי. השדיים הם חלק מאד אינטגראלי ממה שמגדיר אותי".

     

    חמש שנים עברו מאז, וענת הצליחה לשמר את שדיה והמחלה לא חזרה. הסיפור שלה מדגים, מעבר לנחישות ולחוזק מעוררי ההשתאות שלה, גם את המידה בה אנו משועבדות לאידיאל היופי ועד כמה ההערכה העצמית שלנו תלויה בדימוי הגוף שלנו בכלל, וביחס שלנו לשדיים בפרט. עתה, עשי לי טובה והתקשרי לכירורג לקבוע תור לבדיקת שד. גם אני קבעתי תור.

     

    בואו להיות חברים של ערוץ יחסים בפייסבוק

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: index open
    התרגלנו לבחון את עצמנו דרך אידיאל היופי שיצרו הגברים
    צילום: index open
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים