"במקום ילד - אחרי 9 חודשים נולד לי מחזה"

לפני חמש שנים, כשהייתה בת 40, חשבה איריס הרפז מגבעתיים שתיכנס להריון באופן טבעי. "הכרתי אז את ירון פרידמן, בן זוגי", היא מספרת בראיון ל-ynet, "ובמשך יותר משנה ניסינו להיכנס להריון ולא הצלחנו. דווקא ירון סחב קדימה, לכיוון טיפולי פוריות, אבל הם נראו לי כמו דבר רחוק שלא שייך אליי בכלל".

מתכננים הריון? בקרו בעמוד הריון ולידה ב-ynet

טיפולי פוריות - מאיפה מתחילים?

• טיפולי פוריות: כל מה שצריך לדעת לפני שמתחילים
• הפריה חוץ גופית בלי הורמונים: איך זה עובד?
• מהם אחוזי הצלחה בטיפולי הפוריות? מדריך
  

רק בגיל 42, כשהגישה בקשות לטיפולים, הגלגל התהפך. "פתאום רציתי את זה יותר מכל דבר אחר", היא אומרת. "פתאום כל ההתנגדויות שבדרך, בדיקות הפרופיל ההורמונליות, הסירובים של המערכת - כל אלה יצרו 'הפוך על הפוך'.

"היינו צריכים לעשות המון בדיקות לכל דבר שיש בגוף שלי, ולאיברים שגיליתי בפעם הראשונה רק בתהליך, ופתאום הקשיים שהמערכת הערימה והציונים שהתחלתי לקבל על הגוף שלי גרמו לי עוד יותר לרצות את זה.

"חשבתי 'ברור שאני בפנים, מה פתאום אתם משאירים אותי בחוץ?' אז עוד לא הבנתי שלאט-לאט הטיפולים נכנסים לכל דבר בחיים שלי. לא הבנתי עד כמה זה משתלט עליי".

"הבכי הציף ולא נגמר"

הרפז, שחקנית ומוזיקאית, הרגישה היטב את הנגיעה של הטיפולים בחייה. "הייתי חייבת להסביר לחברים שלי לעבודה למה אני נעלמת בשעות הבוקר לבדיקות ולהשגת אישורים", היא נזכרת, "אז הם הפכו לשותפים לא רצויים אבל פעילים".

הרפז ובן זוגה הגיעו לד"ר שי אליצור, מנהל יחידת IVF באסותא, "וזה אחד המזלות שלנו", היא אומרת. "כבר מהפגישה הראשונה איתו יצאתי מאושרת. באנו אליו בגלל בעיית זרע, והוא לא נתן לנו הרבה סיכוי בגלל שלי, אבל אני הייתי נחושה שאני פורייה.

"מאוד רציתי ללדת, זה היה חלום שרציתי להגשים, ועד שהכרתי את ירון גם לא רציתי להיות אמא חד-הורית. נורא פחדתי לעשות את הצעד, מה גם שאמא שלי נפטרה כשהייתי בת 37 כך שלא היה לי גב הורי. נשים כאלה נראות לי היום אמיצות מאוד, כי אני לא העזתי לעשות זאת בעצמי".

בני הזוג התחילו בהזרעות מלאכותיות, שלא הצליחו. "המשכתי לנהל את חיי כרגיל", אומרת הרפז. "הייתי שותפה להפקות, הייתי בסיום של סרט וחשבתי שהנה ייגמר הסרט ויתחיל סרט חדש של הריון. היו לי פנטזיות על איך אפסיק לשחק כדי לשמור על ההריון - היה לי תסריט ידוע מראש ששום דבר ממנו לא קרה".

לאחר ההזרעות התחילה הרפז בטיפולי IVF, ועמם הגיעה האכזבה הראשונה. "לא נכנסתי להריון, הגיעה תשובה שלילית", היא מתארת. "אותו הדבר קרה בפעם השנייה: היה עוברים טובים - ובום, תשובה שלילית. בפעם השלישית נעצרתי, ועבר עליי ראש השנה קשה מאוד. בערב החג קיבלתי את התשובה השלילית, והבכי הציף ולא נגמר. בדמיוני כבר ראיתי איך אני מספרת לכולם בחג שאני בהריון.

"הגוף שלי התחיל להרגיש מאוד לא טוב בגלל טונות ההורמונים שהזרקתי, והרגשתי שאני הולכת להתחרפן לגמרי. הטיפולים גם עלו הון עתק, אלפי שקלים בחודש, ולא ידעתי איך אני מצליחה להכניס לזה גם טיפולים פסיכולוגיים".

תמיכה בטלטלה הנוראית

באותה תקופה בדיוק קיבלה הרפז הודעה מאסותא, על פתיחת קבוצת תמיכה טיפולית לנשים העוברות טיפולי פוריות. "זה עלה כלום כסף", היא מספרת", ואמרתי שאני הולכת לשם, לפחות כדי לראות אם אני המשוגעת היחידה.

"ביום שלפני המפגש אמרתי לירון שאני לא יודעת אם הקבוצה תעזור לי, אבל לפחות אצא עם מחזה משם. למחרת הפגישה התחיל להיכתב המונולוג הראשון".

בימי שלישי השתתפה הרפז בקבוצת התמיכה, ובימי רביעי ישבה וכתבה מונולוגים חדשים. "זה יצא ויצא ממני בצורה פראית", היא אומרת. "התחלתי להקריא גם בקבוצה את המונולוגים.

"ממצב שבו לא ידעתי אם כדאי לי לבוא, הגעתי בשקיקה לכל פגישת תמיכה", ממשיכה הרפז. "הפגישות התקיימו באסותא, בתוך מה שהיה מקור הכאב שלי, וצפו המון דברים ומחשבות מהעבר בתהליך הזה".

-מה הרגשת שהקבוצה נותנת לך?

"הטיפולים הפכו לדבר העיקרי בחיים שלי והשתלטו על הכל: המשפחה, הזוגיות, העבודה. זה הקיף את היצירה שלי, ופתאום הקבוצה נתנה לגיטימציה לזה שאני לא המשוגעת היחידה.

"הבנות הפכו יקרות לי, ואחת מהן גם נעשתה חברה קרובה. יש בדידות אצל הרבה נשים בטיפולים, ולא היה לי מקום לדבר על זה. הקבוצה אפשרה לי לי לדבר על עצמי ועל הרגשות שלי בתוך הטלטלה הנוראית הזאת של טיפולי פוריות, ולא על מספר הזקיקים שיש לי.

"הטלטלה הזאת היא למעשה מרצון, זאת מערכת רפואית מייסרת אבל היא באה מבחירה, לכן היא שונה למשל מטיפול בסרטן, חס וחלילה. הקבוצה גם נתנה מענה להמון שאלות שלי, כי מעל טיפולי פוריות יש ענן כבד של חוסר ודאות".

הרפז מספרת כי על כל טופס בבית החולים שבו נרשם "חתימת החולה", היא מחקה את המילה "חולה". "אני לא חולה!", היא אומרת בכעס מסוים. "למה בישראל יש הכרח קיומי להביא ילדים לעולם? למה אישה חייבת בית, בעל וילדים? בארצות הברית זה לא ככה, יש הפרדה בין Woman ו-Wife, אבל כאן - מה זאת אומרת שלא יהיו ילדים?".

"אני לא חולה!". מתוך פוסטר ההצגה(צילום: אושרי כהן)

"הייתי עם גוף גמור אחרי טיפולים"

מהמונולוגים שכתבה הרפז לאורך הפגישות עם הנשים באסותא נולדה ההצגה "IV כן IV לא - תיק פוריות", יצירה שעליה חתומות הרפז עצמה והבמאית אסנת שנק-יוסף. 

הבית האמנותי של הרפז הוא תיאטרון החדר בתל אביב, הפועל בשיטת אמיר אוריין. "הגעתי לפגישה עם אמיר בנושא אחר", היא אומרת, "והתחלתי להקריא לו את המונולוגים שכתבתי. הוא התפעל, ובעצם היה הגינקולוג של היצירה הזאת... התחלתי לעשות פיילוטים למחזה, וידעתי שאני צריכה בשבילו במאית אישה. כל מפגש היה פורה, אבל לא קרה הקליק.

"בינתיים המשכתי לערוך את המחזה עם אמיר, וב-15 באוגוסט חתמתי את הטיוטה הראשונה. פתאום קלטתי שעברו בדיוק תשעה חודשים, כמו הריון. שבוע אחר כך פגשתי את אסנת, ומהרגע הראשון היה ברור שזהו זה. המפגש איתה היה מדהים. היא במאית-קוסמת-פסלת, שהתחילה להוריד מהמחזה את החלקים המיותרים. 

"אסנת היא במאית של מחול יותר, והתחלנו לעבוד עם הגוף. היא הוציאה מבטטה כמוני, עם גוף גמור אחרי טיפולים, תנועה שכוריאגרפים מתפעלים ממנה. היא הוציאה ממני את כל הכישרונות שלי. אני פסנתרנית, והיא הביאה אותי למחזה כמוזיקאית. היא הכניסה גם את הנדנדה כאלמנט להצגה, ובכך הציבה את אבן היסוד של הטלטול בין ילדה לאישה. זאת בחירה מדהימה".

בשלב הזה שינתה הרפז את שם גיבורת המחזה, שהיא מגלמת, לליאת חיים. "הבנתי שצריך להפריד, כי איריס הרפז ממשיכה בחייה ולליאת יש את הסיפור שלה. זה נתן אפשרות לעבוד על המחזה ממקום אחר, של הרחקה.

"ליאת חיים אמיצה, ואני בחיי האישיים יותר ביישנית. ליאת מעיזה להגיד את כל מה שאני לא העזתי, לשאול שאלות ולהעלות פחדים. זה פתח אל חדר התודעה שלה".

שאלות מוסריות על טיפולי פוריות

הרפז חשה ש-"IV כן IV לא", בהפקת המרכז לתיאטרון של עכו, היא גם מסע שליחות, לא כזה שמטרתו לספר סיפור דוקומנטרי על טיפולי פוריות, אלא להעלות שאלות מוסריות ואנושיות שנובעות מהתהליך, לשבור את קשר השתיקה שקיים בנושא.

"נשים לא מדברות על זה", היא אומרת, "גם לא במשפחה הקרובה. החלטנו שאנחנו מציפות את הדברים אל פני השטח, וברור לי שעוד ייכתב על זה רבות, כי נשים נמצאות שמונה או עשר שנים בטיפולי פוריות - ואף אחד לא יודע על זה".

-אילו תגובות קיבלת על ההצגה עד כה?

"נשים וגם גברים אמרו לי 'ראיתי את עצמי על הבמה איתך'. נשים כתבו לי אחרי ההצגה את כל סיפור חייהן. צופה אחת כתבה לי כך: 'את כולן וגם את עצמי ראיתי שם על הבמה לצדך, ולא יכולתי להפסיק לחשוב כמה את אמיצה'. היו תגובות נורא מרגשות, גם מגברים שהבינו פתאום מה הנשים עוברות. חשבנו שזאת תהיה יצירה נשית – אבל זאת יצירה אנושית".

הרפז מחזיקה בעמודים על גבי עמודים של תגובות מרגשות. "אף כי אינני שייכת לאותן '2%' מהאוכלוסייה של המחזה הזה", כתבה לה צופה, "ההצגה צריכה לפרוס כנפיים ולהגיע למטפלים בבתי החולים, לקבוצות התמיכה, לערבי נשים ועוד. יש כאן מסרים כל כך חשובים, פורצי שתיקה אבל גם פורצי מחשבה, רגש ומנגנוני הגנה".

"חזרתי איתך במהלך ההצגה לימים שהיית בהם בת עשר", כתבה צופה אחרת, "והתמלאתי גאווה באישה שגדלת להיות. ורציתי לחבק אותך. וכעסתי. כעסתי על ההצלחה לתכנת אותנו כמכשיר לייצור ילדים, כי אחרת אנחנו כלום. ולא נורא אם נכאב בדרך או נחלה בדרך או נמות בדרך להגשים את הייעוד".

-גם בן זוגך הגיב בצורה תומכת כל כך לחשיפת הסיפור שלכם?

"ירון הוא אמן ויוצר בעצמו. בהתחלה הוא היה מעורב כתומך, אבל היום הוא מנהל ההצגה, מפיק בפועל, מעצב שלה ומפעיל המוזיקה. לא פשוט לו, כי בכל הצגה הוא עובר תהליך מרגש, אבל בלעדיו ההצגה לא יכלה להיות.

"אחד הדברים שגברים מרגישים בטיפולי פוריות הוא שהאישה עוברת הכל ומהם רוצים רק זרע, ואף אחד לא שואל מה עובר עליו. דמות בן הזוג במחזה נקראת אבירם, וזה לא פשוט, אבל אנחנו עושים את זה באהבה".

-את מרגישה שכתיבת המחזה העניקה לך עוגן בטיפולים? 

"כל זה היה לימוד של תהליך בריאה. המון בתהליך הטיפולים עברתי בצורה שפויה יותר בגלל העבודה על היצירה, והמחזה בהחלט היה קרקע לשפיות. משהו פנימי אצלי הבין שאם חס וחלילה לא אצליח ללדת, שלא ייתכן שלא יישאר זכר לכל הכמיהה שלי לילד ולאימהות, ולא ייתכן שכל התהליך הסיזיפי הזה שעברתי עם הטיפולים יימחק ללא זכר.

"בעצם על ידי כתיבת המחזה ומימושו בראתי יצירה שתישאר לעד. לא סתם המחזה אולי נכתב בתשעה חודשים ושהה ברחם חדר החזרות תשעה חודשים וחצי נוספים, עד שנולד לפסטיבל הראשון שבו השתתפנו". 

-את עדיין מנסה להיכנס להריון?

"הפסקתי בטיפולים, גם בגלל הגיל שלי. העתיד עוד לא ברור מהבחינה הזאת".

ההצגה "IV כן - IV לא" תעלה ב-8.11 בתיאטרון החדר בתל אביב; ב-15.11 במרכז לתיאטרון של עכו; וב-29.11 בבית תמי בתל אביב. 

מאת ובביצוע: איריס הרפז; בימוי: אסנת שנק-יוסף; ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין וסמדר יערון; עיצוב אירוע והפקה: ירון פרידמן; מוזיקה מקורית ועריכה מוזיקלית: שי בן יעקב ואיריס הרפז; עיצוב תאורה: ג'ני חנה.