כל הסימנים מראים שזה נגמר, ואני מפחדת
אולי תחסום אותי בפייסבוק, באינסטגרם, בוואטסאפ ובכל רשת אחרת שהטכנולוגיה שלנו ממציאה, ואני אוכל את הלב מבפנים. ארגיש שעשיתי טעות, אתגעגע. אולי אני פוחדת שאתה צודק, כל כך צודק, שאחרי שתלך אף אחד אחר לא באמת ירצה אותי
"הכל ידוע מראש
אבל נשכח מהלב
שלאהוב אותך
זה לשלם בכאב"
כנראה שרונית שחר ידעה על מה היא מדברת. אני גמורה, אפסו כוחותיי, שבק כוחי, הותשה נפשי ואזלו דמעותיי. טוב, הן לא באמת אזלו. לעיתים נדמה לי שמדובר במאגר אינסופי שפשוט מתחדש ומתחדש בקצב מטורף. וכל כך קשה לי איתך. כל הסימנים מראים שזהו, שזה נגמר. שבכלל אין פה דילמה, שברור שצריך לחתוך, שאולי בעצם כבר חתכנו? הרי אתה לא מתאים לי. אתה מבוגר מדי בגיל ומבוגר ממני מנטאלית. אתה מבוגר באופי שלך, אתה מתנהג כמו איש זקן נטול חיים, חברה, חברים והנאות.
אתה מעשן, ואני שונאת סיגריות. אני שונאת את הריח הזה, שונאת את הנזק שזה עושה לך, את הכסף שזה לוקח ממך, את השקר שזה גורם לך להוציא, את החיבור שזה יוצר לך עם האנשים הלא נכונים.
אין לך גרוש על התחת. אתה מתנהל בצורה כל כך שגויה כלכלית, לא מצליח לחסוך, לא מצליח להתאזן, לא מצליח להתאפס. אתה לובש את אותו ג'ינס במשך חודש רצוף, חולצות שקטנות עלייך, בגדים מסריחים וגרביים שמזמן שכחו שהן היו לבנות.
אתה מוזנח, כאילו בכוונה, כדי לעשות לי דווקא. לא מסוגל לצחצח שיניים בכל בוקר, לא מקפיד להתגלח, נרדם עם הסירחון של כל היום על המצעים הנקיים. אתה לא מסודר, אתה לא נקי, אתה עקשן, אתה וולגארי, אתה קולני, אתה צועק, אתה כמעט ולא נוגע בי, אתה בכלל לא מנשק אותי, אתה בעיקר שופט אותי ומאשים אותי, פוגע בי ומכעיס אותי.
אז למה אני עדיין כאן?
שאלה טובה. במשך תקופה ארוכה עניתי לעצמי ולך, שאני אוהבת, שבזכות ובשל האהבה הגדולה, אני מוכנה להרבה פשרות, הרבה ויתורים, להכרה גדולה בחסרונות המשמעותיים שיש בי, בקושי להיות איתי בזוגיות, בבעיות שאני מייצרת ובעצם היותי בלתי נסבלת פעמים רבות ומייגעות.
היום חשבתי על השאלה הזו שוב פעם. חשבתי האם קיימת בי אהבה, כזו גדולה ומשמעותית, שיודעת להכיל את החוסרים הגדולים שנוצרים בי. את העובדה שאני מרגישה אפס בנוכחותך, אולי גם בגלל שקראת לי כך פעם אחת. אולי בגלל שטרחת לציין שהקיום שלי בעולם 'עלוב ומיותר', בטון הכי כואב ומשפיל שחוויתי מימיי. ואולי זה בגלל שעל כל דבר שאני עושה, אומרת, מרגישה וחושבת, יש לך טיעוני נגד.
בחצי השנה הראשונה ידעת לשים את האצבע על הביקורתיות שלי, על הדרך בה אני מגיבה ושופטת ומעבירה ביקורת על כל צעד ושעל שלך, החל מההחלטה ללכת לחדר כושר, לקנות חולצה מסוימת ועד קשר כזה או אחר. בחצי השנה האחרונה השתניתי. אני פוחדת להעיר, פוחדת לבקר, פוחדת לומר שאני לא מרוצה ממשהו, שנפגעתי, שלדעתי צריך אחרת. אני פוחדת לחזור להיות, להגדרתך, מפלצת - בחורה שלא יודעת להתגמש או לקבל דעה אחרת.
חשבתי למה אני מכניסה ראש בריא למיטה חולה. למה אני הולכת בדרך שסופה ידוע מראש ככישלון. בחור בגילך, גרוש, עם חובות, ללא השכלה, עם עבודה מעורערת, עם מעגל חברתי מצומצם שכולל אנשים שניתן לתהות על טיב הקשר איתם. אתה לא חוגג יום הולדת בצורה משמעותית כלשהי, לא נפגש לשחק כדורסל או כדורגל או אפילו סנוקר עם החבר'ה, אתה לא פותח עיתון בבוקר או רואה חדשות בערב, אתה נעול בתוך עולם שכזה, ולא מוכן לשמוע אם הוא בסדר או טעון שיפור או כל דבר אחר, ורק רואה את העולם השחור שלי.
חשבתי לעצמי למה מגיע לי יחס כזה. למה מגיע לי בחור שיטיח בפני בפנים את כל המגרעות שלי. שיוציא לי את המיץ עד שיגיד מילה טובה או יפרגן, שלא ירצה לשתף ואפילו יסתיר רק כדי לא להתמודד עם התגובות. שישקר רק כדי לצאת בסדר או להמשיך בחייו מאחורי הגב שלי, מתוך אמונה שלמה כי אני המשוגעת והדרישות שלי לא הגיוניות, ומה שנתפס בעיני כל העולם כ"בסדר" – אצלי הוא טעות חמורה שיש להיענש עליה.
אתה אמרת לי מילים שאני חושבת שלא שמעתי מעולם, מאיש, כולל ההורים שלי וכולל בני זוג קודמים וכולל חברים הכי קרובים ואמיתיים שלי. לפעמים אני מרגישה שאתה פשוט מזלזל בי, בעצם קיומי ובמהותי, בתפיסת החיים שלי, בתפיסת הזוגיות שלי, בתפיסת המשפחתיות שלי, ברגישות שלי, במצבי הרוח שלי, בקשיים שלי, בביטויי האהבה שלי.
אני יודעת שאני לא מושלמת
אני כל כך רחוקה מזה, אוף. אין לך מושג. כנראה שמרבית הדברים שאמרת עלי, נכונים. כנראה שאני אדם קשה שדורש המון, שמצפה ושואף מהצד השני להכי טוב שאפשר, שרוצה זוגיות שמתנהלת בצורה מאוד מסוימת, מדוקדקת ושמורה.
באמת שהצלחת לגרום לי להאמין שיש לי בעיות. יותר בעיות ממה שחשבתי. שאני נוטה לדיכאונות, שאני צריכה עזרה נפשית, שאני צריכה להתבגר, לפתוח את המחשבה, לשחרר, לקבל את השונה.
במקום מסוים, השלמתי בשנה הזו עם תפיסת עצמי אחרת ממה שהייתה לי עד היום. הגעתי למחשבה ותובנה שאני פשוט דפוקה. שאני חוזרת על טעויות, שאני לא לומדת, לא מצליחה להעריך מה שיש לי ביד, לא מכבדת, לא עושה מספיק, לא מקריבה.
ולא משנה כמה אני מנסה, ואני מנסה, החסרונות שלי משתלטים עלי ואת האופי כבר לא אצליח לשנות – ונחרץ גורלי להיות לבד, או בזוגיות שתבהיר לי מידי יום כמה אני כושלת. אני לא צינית. זו באמת התחושה איתה אני מסתובבת.
אני גם לא מנסה לצאת מסכנה, או לעורר רחמים. אני בזוגיות הזו מבחירה, אני סופגת את המילים וההתנהגויות שלך מבחירה, מתחננת שתחזור בכל פעם מבחירה, וכאילו מכאיבה לעצמי – מבחירה. ואני גם באמת יודעת שאני דיכאונית, קשה, שתלטנית, ביקורתית ודורשת. אז למה אני לא רוצה שתלך? הרי אתה כבר לא עושה אותי מאושרת. אנחנו לא יוצאים לבלות, אנחנו בקושי מצליחים לנהל שיחת טלפון נורמאלית, אין לך חשק לשתף אותי במאורעות היום, באינטראקציות עם אנשים, בשיחות נחמדות או בבעיות בעבודה, ומצידי - אותו הדבר בדיוק.
אולי אני פשוט פוחדת להיות לבד
קשה לי להיות לבד, אני תלותית בהרבה מובנים והפכתי אותך לעולם שלי. זו הייתה טעות שלי - נכון, אבל אני מתקשה להחזיר את הגלגל אחורה ולתקן את הטעות. ואולי אני פוחדת שכל השינויים שעשית, ימחקו ברגע שזה ייגמר. שתחזור לקשר ההזוי והמוסתר ההוא עם ההיא, שלא תחשוב אפילו על להפסיק לעשן, שתחזיר לעצמך את כל אותם ההרגלים הכואבים והמיותרים שכבר הספקת להגמל מהם. ובעצם, למה כל כך משנה לי מה יקרה אם כבר לא נהיה ביחד? לא ברור לי. זה עוד פאק שלי, כנראה.
אבל אני לא מצליחה להשתחרר מזה. אולי תחסום אותי בפייסבוק, באינסטגרם, בוואטסאפ ובכל רשת אחרת שהטכנולוגיה שלנו ממציאה, ואני אוכל את הלב מבפנים. ארגיש שעשיתי טעות, אתגעגע. אולי אני פוחדת שאתה צודק, כל כך צודק, שאחרי שתלך אף אחד אחר לא באמת ירצה אותי. שלא באמת מגיע לי משהו טוב יותר, כי אני באמת אדם כזה קשה שלא מצליח להשתנות. ואם זה ייגמר בינינו לגמרי, המצב שלי יהיה גרוע יותר, כי אני באמת בלתי אפשרית. אני יודעת.
אולי אני פוחדת שתקרא את זה, שתעיף אותי קיבינימט שוב (כפי שאתה עושה שלוש פעמים בשבוע), והפעם לא תחזור. שתדרוך עלי חזק יותר, אם זה בכלל אפשרי, ותשאיר אותי חבולה להתמודד עם הכאב הגדול שכרוך בלאבד אותך. כי אתה כן יקר שלי. ואולי אני פוחדת שאתחרט כי אני אוהבת אותך. אני באמת ובתמים, אוהבת. וכל רגע טוב שלנו משכיח ממני את הרגעים הנוראיים.
אולי אני פוחדת לגלות שאחרי שאבכה לילות ארוכים לכרית, אסתגר בבית, אתנתק מחברים ואחמיר את מצב הדיכאון שלי במשך כעוד שנה מבוזבזת – אגלה שיש גם עולם וחיים אחרים בלעדייך. ואולי אני פוחדת שהם יהיו טובים יותר.
בואו להיות חברים של ערוץ יחסים בפייסבוק
לפנייה לכתב/ת 
