"פופולרית": ההקלדה מהירה, הסרט פחות

"פופולרית" ("Populaire") הוא הסרט שלא יהיה "הארטיסט" של שנת 2013. אמנם העיצוב התקופתי מוקפד ומרהיב והסרט מצולם בצבעוניות מחממת לב (הצלם גיום שפמן עובד בקביעות עם מישל הזנביצ'יוס, במאי "הארטיסט"), אך אין בו אותה מידה של שנינות ויזואלית ותחכום רעיוני שהיתה בסרט הקודם.

ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:

• לשחק עם הלב
• הטיסה
• שלום למלכה
• מהפכה בבית
  

גם כאן לא חסרים ציטוטים קולנועיים, אך הם לא צוברים נפח מהותי. גם את הסרט הזה יפיץ הארווי וויינסטין בארצות הברית, אבל זאת לא תהיה הסיבה שבגללה הוא ישלח את הטוקסידו לניקוי יבש לקראת טקס האוסקרים של 2014.

עם זאת, "פופולרית" אולי לא מצליח להשתוות ל"הארטיסט" - אך אין פירוש הדבר שהוא לא מספק רגעי עונג משלו. זהו סרט צבעוני וקליל שאינו מתיימר להיות יותר מחבילת עוגיות מקרון מפאטיסרי צרפתי משובח. ובכל זאת, באורך של 111 דקות יתכן מאוד שיהיו צופים שיחושו שחבילת העוגיות קצת גדולה מדי לזלילה במכה אחת.

זוהי קומדיית רטרו-רומנטית. העלילה מתחילה ב-1958 ונעצרת לפני ההגעה לנקודת הזמן המהותית של שנות ה-60. הרטרו נוכח בעיצוב המוקצן של התקופה, כפי שהיא משוחזרת בסרט, במחוות הסגנוניות הרבות לקולנוע של שנות ה-50 ובאופי הנאיבי במתכוון של העלילה. החזרה המודעת לסגנון של לפני יותר מחצי מאה מזמינה השתעשעות בפער שבין עולם הערכים המוצג בסרט וזה שאליו החברה עתידה להגיע בשנים הקרובות.

אבל אין כאן כוונה ליצור "מד מן" צרפתי. זהו סרט המקפיד להימנע מחריגה מפני השטח המצועצעים והעליזים של דימויי התקופה - לפחות כפי שהבמאי רג'י רואנסאר מנסה להקים אותם לתחייה. אם הבמאים שמהם מרבה הסרט לצטט (אלפרד היצ'קוק, דאגלס סירק) סדקו את פני השטח של התקופה, הרי שרואנסאר שואל רגעים (למשל, הרגע הפטישיסטי האולטימטיבי שבו סקוטי חוזה בגופה של מדלן "המושלמת" ב"ורטיגו" של היצ'קוק) כציטוט סגנוני משועשע לאובססיה של הגיבור.

מתוך "פופולרית". עלילות המשנה נשארות זניחות

העלילה מתבססת על קוריוז תקופתי המוקצן לכדי טירוף לאומי ובינלאומי: תחרויות הדפסה שבהן מזכירות היו מתחרות במהירות ההקלדה ובמידת הדיוק של עבודתן. אלו התקיימו ביוזמת יצרניות מכונות הכתיבה, אך בסרט הן הופכות לסנסציה תרבותית ומזניקות את הקלדניות לסלבריטאיות מהמעלה הראשונה.

אני אעשה ממך כוכבת הקלדה

הגיבורה היא רוז פמפיל (דבורה פרנסואה המתוקה במידה בלתי אפשרית), נערת כפר בת 21 החולמת על העולם הגדול המצוי מעבר לעבודה בחנות של אביה. כדרכה של מי שרוצה לכבוש את העולם, היא מחפשת עבודה כמזכירה.

היא מגיעה לראיון עבודה במשרדו של לואי (רומן דוריס), גבר נאה באמצע שנות ה-30 לחייו ובוס קשוח. הוא לא מתרשם מכישוריה כמזכירה ומתכוון להראות לה את הדלת החוצה, כשלפתע הוא נוכח בכישורי ההקלדה יוצאי הדופן של הנערה. היא אמנם מקלידה רק בשתי אצבעות, אך עושה זאת במהירות הבזק. שערו בנפשכם לאלו מהירויות והישגים תוכל להגיע כשתקליד בכל עשר אצבעותיה.

לואי, שהדחף התחרותי ניצת בו, לוקח על עצמו להביא את המזכירה לפסגה. לשם כך הוא משכן אותה בביתו (אך מסתיר זאת מהסביבה למנוע לזות שפתיים), ומכניס אותה לתוכנית אימונים מפרכת הכוללת הדפסה של ספרים שלמים, תרגול הקלדה עיוורת, תרגול במצבי הסחת דעת, עיצוב יציבה ופיתוח כושר גופני.

מתוך הסרט. מכונות הכתיבה כדרך לסלבריטאיות

כל זה מאוד חביב וחמוד, במיוחד כשבין שני השחקנים ישנה הכימיה הרומנטית הנדרשת, עם אלמנט המתח הלא ממומש באוויר. אבל זהו גם רעיון מוגבל למדי והעלילה לא מצליחה, חרף האופן המשעשע בו מבוימים הסיקוונסים של התרגול, להפגין ברק סגנוני אמיתי (מהסוג שיש, למשל, בקטעי רטרו מקבילים בסרט כמו "הקפיצה הגדולה" של האחים כהן).

העלילה מובילה את רוז לתחרות הלאומית, ולתחרות הבינלאומית הנערכת בארצות הברית - מהלך עלילתי שלא יכול להזיק לשיווק של הסרט. העלייה לפסגת הענף תכלול, כפי שברור מראש, גם שינוי באופי היחסים בין הדמויות עד הסוף המיוחל.

ישנן עלילות משנה בסרט, אבל הן לא באמת מפותחות. הכעס של אביה של רוז על שעזבה את הבית המתחלף בהערכה להישגיה. מערכת היחסים ארוכת

השנים בין לואי ובין מארי (ברניס ביז'ו - אשתו של הזנביצ'יוס וכוכבת "הארטיסט"), שהופכת למורה לפסנתר של רוז (תרגול משלים להקלדה). אבל כל אלו לא מעוררים, ולו לרגע, תחושת אי ודאות בנוגע למסלול שבו ינוע סרט זה.