שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הכי מטוקבקות
      סוגרים את בתי הדין לעבודה, אבל לנו זה לא מזיז
      ההצעה לבטל את מערכת בתי הדין לעבודה, לא עוררה כאן סערה ואפילו לא משב רוח. אחרי שנים של עמידה לצידם של ה"מאכרים" והמתעשרים, הם איבדו מזמן את אמון הציבור. הנה תזכורת להתנהלות שופטי בית הדין - סיפוריהם המזעזעים של ארבעה אזרחים תמימים

      השבוע נפל דבר בישראל. צוות בכיר, בראשות מנכ"ל משרד ראש הממשלה, יצא בהמלצה לבטל את מערכת בתי הדין לעבודה. אבל, לא לדאוג. בתי הדין לא ייסגרו. הפוליטיקאים לא באמת חוששים מהשופטים היושבים שם. וודאי לא בתחום הביטוח הסוציאלי.

       

       

      אף על פי כן, יש כאן שאלה מעוררת דאגה: איך קרה שהציבור לא נזעק למחות על הרצון לפגוע בשופטיו, במי שהופקד על הגנת זכויות האדם? התשובה כואבת: בתחום הביטוח הסוציאלי, שופטי בתי הדין לעבודה אינם מגנים עלינו. תעיד על כך תופעת "המאכרים". גופים המתעשרים מ"סיוע" לאזרח להתגבר על רשעות מנגנוני הביטוח הסוציאלי, מתרבים אצלנו כמו פטריות אחרי הגשם.

       

      האמת העגומה, שאזרח לא מסוגל לממש זכויות אזרח בסיסיות ללא "מאכר", מהווה סימן מובהק לריקבון ולכך שכלבי השמירה על זכויות האדם נרדמו.

       

      עדות נוספת הופיעה עם העברת קרנות הפנסיה לשליטת תאגידי הביטוח המסחריים. כאשר מבוטח בקרן פנסיה נופל למשכב ומגיש תביעה בבית משפט אזרחי, נציגי תאגיד הביטוח ממהרים להגיש בקשה להעביר את הדיון למערכת בתי הדין לעבודה. מי כמוהם יודע איפה הסיכויים לטחון את מוכה הגורל טובים יותר.

       

      אכן, גם בבתי המשפט האזרחיים, דרכם של המבוטחים לא סוגה בשושנים. אולם אין להשוות אותה לדרך הייסורים שהמבוטחים עוברים בבתי הדין לעבודה.

       

      וייאמר בצער: בתי הדין לעבודה הרוויחו ביושר את חוסר האמון של המבוטחים בהם. נביא את סיפוריהם המזעזעים של ארבעה אזרחים ששילמו כל חייהם, בתמימות, למעלה מרבע משכרם לתאגידי הביטוח. בנפול עליהם אסון, איש לא היה שם בשבילם. גם לא שופטי בית הדין לעבודה. ונדגיש: ארבעת הסיפורים המובאים אינם חריגים. הם משקפים את הגישה המקובלת בבית הדין לעבודה.

       

      אישור לגזלת קצבאות זקנה

      בגיל 65 פנה י' למוסד לביטוח לאומי וביקש לקבל קצבת זקנה. תחזור בגיל 70, אמרו לו פקידי המוסד, אתה מרוויח יותר מידי. בגיל 70 פנה י' שוב למוסד. אז התברר לו כי הוטעה. איחרת את הרכבת, הודיעו לו פקידי המוסד ברוב חוצפתם וסירבו לשלם לו את הקצבאות שנגזלו ממנו.

       

      י' פנה לבית הדין לעבודה. אכן איחרת את הרכבת, פסקו השופטים והסתמכו על הפרשנות המקוממת שנתן בית הדין הארצי לחוק הביטוח הלאומי. לפי פרשנות זו, תביעה לקצבת זקנה מתיישנת תוך שנה.

       

      אנו משלמים כל ימינו דמי ביטוח לאומי ובסכומים ניכרים. אם נפגר בתשלום, המוסד יוכל לתבוע מאתנו את החוב ללא כל הגבלת זמן. המוסד לעומת זאת, נהנה מזכות יתר. את המוסד אפשר לתבוע רק במסגרת סד דרקוני של שנה.

       

      בתי הדין לעבודה, יכלו לפרש את החוק אחרת. אולם הם בחרו שלא לעשות זאת.

       

      וכיצד תירצו השופטים את העובדה שהם פוגעים בזכויות סוציאליות שאנשים שילמו עבורן משך עשרות בשנים? "אנחנו לא שוללים את הזכאות לקצבה", מצאו לעצמם צידוק, "אנחנו שוללים רק את הזכאות לתשלום הקצבה". כמו בבדיחה על הפוליטיקאי שהבטיח אבל לא הבטיח לקיים.

       

      ומה עם העובדה שפקידי המוסד הטעו אותי, הקשה י'.

       

      מבוטחים רבים העלו את הטענה כי הוטעו על ידי פקידי המוסד, ענו לו השופטים, אולם "הביטוח הלאומי הינו ביטוח סוציאלי ואיננו שירות סוציאלי. ראוי שהמוסד לביטוח לאומי יפעל להרחבת הידע של ציבור המבוטחים באשר לזכויותיהם. עם זאת, לא מוטלת על המוסד כל חובה חוקית לעשות כן".

       

      אתם מבינים את האבחנה הדקיקה? שופטי בית הדין לעבודה חושבים כי ראוי שהמוסד לביטוח לאומי ינהג בהגינות וביושר, אבל לא מוטלת עליו חובה לעשות זאת.

       

      "הרופאים הניטרליים" שבית הדין ממנה

      כ' לקה בהתקף לב בעקבות אירוע חריג בעבודתו. הוא פנה למוסד וביקש כי זה יכיר בו כנפגע עבודה. בית הדין מינה את ד"ר אילן מיטס שיקבע אם קיים קשר סיבתי בין האירוע החריג בעבודה להתקף הלב.

       

      העובדה הידועה לכל, כי הרופא הנכבד מועסק על ידי המוסד, כרופא בוועדות הרפואיות ולכן נמצא במצב של ניגוד אינטרסים, לא הפריעה לבית הדין למנות אותו. גם לא העובדה שבית הדין הארצי לעבודה כבר קבע כי הסיכוי להעביר פיל בקוף המחט, גדול יותר מהסיכוי שהרופא הנכבד יכיר במבוטח כלשהו כנפגע עבודה. ואכן ד"ר מיטס לא אכזב גם הפעם את המוסד. הוא קבע כי "המבוטח יצא מהאירוע עם לב שמצבו יותר טוב מאשר המצב שהיה טרם האירוע".

       

      ומה פסקו שופטי בית הדין לעבודה? הם אמצו בחום את חוות דעתו של הרופא הנכבד ודחו את תביעת המבוטח.

       

      "השתלת כליה לעולם אינה דחופה"

      נ' נפגע בתאונת עבודה קשה. התאונה גרמה כשל כלייתי סופני. בגיל 62 הרופאים קבעו כי רק השתלת כליה תציל אותו. נ' הבין כי התור העצום להשתלות בארץ והעובדה שאין סיכוי לאדם בגילו להגיע אי פעם לראש התור, גוזרים עליו גזר דין מוות.

       

      בלית ברירה, פנה לבית החולים האוניברסיטאי בברוקלין. שם הציעו לו השתלה מידית בעלות של 170,000 דולר. המוסד לביטוח לאומי וקופת החולים מכבי סירבו לאשר לו את המימון להשתלה. נ' גייס את הכסף ולאחר שעבר את הניתוח בשלום הגיש תביעה להחזר סכום הניתוח.

       

      בית הדין לעבודה דחה את תביעתו. "השתלת כליה לעולם אינה דחופה", קבעו השופטים, "די בעובדה שהשתלות כליה מבוצעות בארץ, כדי לשלול את זכותו של המבוטח למימון השתלה בחו"ל".

       

      בקיצור, לפי גישת בית הדין לעבודה, עצם העובדה שקיים תור להשתלות, שוללת מהמבוטח את הזכות להשתלה, אפילו שאין כל סיכוי שהמבוטח יגיע אי פעם לראש התור.

       

      על פסק דין זה באה ביקורת חריפה של שופטי בג"צ. הפסקה בפסק הדין של בית הדין לעבודה לפיה "השתלת כליה לעולם אינה דחופה", הסעירה אותם במיוחד. תקראו היטב את תקנות ביטוח בריאות, הציעו לשופטי בית הדין לעבודה, רשום שם כי הזכות למימון השתלה בחו"ל קיימת במצב של "סכנת אבדן חיים", לאו דווקא במקרה של סכנה מידית לאבדן חיים. התיק הוחזר לבית הדין לעבודה, ושם שוב לא אכזבו שופטיו ודחו בשנית את התביעה.

       

      גישת שופטי בית הדין לעבודה לעובדים בפרך

      ע' הוא פועל ניקיון. הוא עובד, כמו בימי הביניים, מצאת החמה עד כלות הנשמה. באחד הימים, פנה למעבידו וביקש את שכרו שכבר חודשיים לא שולם לו. המעביד השיב את פניו ריקם. ע' לא ידע את נפשו מרוב זעם, אבל הוא נותר נאמן לעבודתו. לכן חזר לעבוד והמשיך עד שכעסו הכריע אותו מבפנים. הוא חש כאבים בחזה. ממקום עבודתו הובהל לבית החולים. הרופאים אבחנו כי לקה באוטם שריר הלב.

       

      המוסד לביטוח לאומי סירב להכיר בו כנפגע עבודה. אנא, ביקש ע' משופטי בית הדין לעבודה, מנו לי רופא מומחה לב, שיקבע אם לתנאי עבודתי הייתה השפעה על גרימת התקף הלב.

       

      זה לא כל כך פשוט, הסבירו לו השופטים. אנחנו לא ממהרים למנות רופא מומחה. תביא לנו קודם כל ראיות כי בעבודה התרחש אירוע חריג המסביר את בוא האוטם.

       

      ע' הביא הוכחות על השעות בהן עבד בכל יום וגם ביום שקדם להתקף הלב. האם אין בשעות ארוכות אלה אירוע חריג, הקשה ע'.

       

      אכן עבדת שעות אינסופיות, השיבו השופטים, אבל כך עבדת כל יום. מבחינתך אין שום דבר חריג בשעות עבודה אינסופיות.

       

      אולי אפשר לראות בעבודתי דבר חריג, אם משווים את תנאיה לתנאים של עבודות אחרות?

       

      אכן, הודו השופטים לאחר ששמעו עדויות על תנאי עבודתו, "מדובר בעבודות ניקיון שארכו שעות רבות ובעבודה פיזית לא קלה". אבל, הסבירו השופטים לע', את החריגוּת אנחנו לא בודקים ביחס לעבודות אחרות. לא משווים בין עבודה לעבודה.

       

      אולי אפשר לראות בעובדה שלא שילמו לי את שכרי אירוע חריג, תהה ע'.

       

      נכון שלא שילמו לך את מה שמגיע לך, השיבו השופטים, "אין ספק שעניין זה יוצר לחץ מסוים. אך אתה הרי רגיל לכך שלא משלמים לך. מבחינתך אין פה כל דבר חריג".

       

      תביעתו של ע' נדחתה על הסף. ע' שולח לביתו בלא כלום, אפילו בלי האפשרות המינימלית להביא ראיות על הקשר הסיבתי בין תנאי עבודתו להתקף הלב שעבר.

       

      אלה היו רק 4 דוגמיות מגישתם של שופטי בית הדין לעבודה בתחום הביטוח הסוציאלי. מי שהתפלא כי הציבור הרחב לא קם להגנתם, כאשר מבקשים לסגור את היכלי הצדק שבהם הם יושבים, כנראה שהתמזל מזלו ועד כה לא נזקק להגנתם.

       

      לפנייה לכתב/ת
       תגובה חדשה
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
      מומלצים