שתף קטע נבחר

האופרה בוריס גודונוב: מהוקצעת אבל חסרת להט

"בוריס גודונוב" בביצוע האופרה הישראלית היא הפקה מקצועית ומשובחת, עם תזמורת טובה, בימוי מעניין ותפאורה מעולה. ובכל זאת, משהו היה חסר: טמפרמנט שלא התעורר

זו הפעם השנייה בלבד שהאופרה הישראלית מעלה את "בוריס גודונוב". בפעם הקודמת היה זה לפני כמעט 20 שנים. ולא בכדי. "בוריס גודונוב" היא יצירה מזהירה, אך היא אינה מתחבבת בנקל על שומעיה. בוודאי לא על הקהל האופייני של חובבי האופרות מבית מדרשם של האיטלקים כמו ורדי, רוסיני או פוצ'יני.

 

"בוריס גודונוב". יצירה מרתקת  (צילום: יוסי צבקר) (צילום: יוסי צבקר)
"בוריס גודונוב". יצירה מרתקת (צילום: יוסי צבקר)

 

עוד ביקורות אופרה בערוץ המוזיקה של ynet:

 

"בוריס גודונוב" של מודסט פטרוביץ' מוסורגסקי היא יצירה מסוג שונה לגמרי: אין בה כמעט מעמדים דרמטיים עם עלילות גבורה או אהבה נואשת. אין בה הרמוניות נשגבות או אריות סנטימנטליות בוקעות לב. אין בה שירה וירטואוזית ומעמדים תזמורתיים מפותחים. למעשה אין באופרה הזו שום מהלך דרמטי של ממש. זהו אוסף של תמונות שמשתזרות יחד למעין "עלילה" היסטורית. וברגע שהסצנה מסתיימת, המוזיקה פשוט נעצרת, בלא סיום הרמוני או מסוגנן. זו מוזיקה אחרת. ועל-אף שהיא נכתבה בשיאה של התקופה הרומנטית, היא אינה מתמכרת להבעה הרגשית לבדה. והיא מרחיקת לכת בהתנתקות שלה מהקונוונציות הקלאסיות בכל מה שנוגע להרמוניה ולתזמור. לטעמי זו יצירה מרתקת ממש.

 

העם הוא תמיד הקורבן

בוריס גודונוב היה צאר רוסי בשלהי המאה ה-16, שהפוליטיקה של ההיסטוריה הדביקה לו אשמת-שווא של רצח נסיך-אחיין, כדי להשתלט על המלוכה. יחסית לשליטים בני תקופתו דוגמת איוואן האיום שטבח המוני רוסים בלא להניד עפעף, בוריס גודונוב היה שליט נוח לבריות. אבל שנים יוצאות דופן של מזג אוויר גרוע שחולל מגפות ורעב נורא ברוסיה, ושמועות כזב שהפיצו יריביו, גרמו בסופו של דבר לנפילתו. השליט שבא אחריו, מתחזה לבן משפחת המלוכה, לא שרד שנה כצאר. רוצחו, שגם ירש אותו, גם הוא לא החזיק שנים רבות.צאר בא וצאר הולך, והעם התמים חוזר ומתפתה שוב ושוב להאמין שהנה עכשיו יהיה טוב יותר, ושוב ושוב נוחל מפח נפש.

 

פיודור שליאפין, זמר הבס הרוסי האגדי, בהקלטה בת יותר מ-90 שנה, שר את אריית סיום חייו של בוריס גודונוב

 

וזהו בעצם סיפורה של האופרה הזאת. לכאורה היא עוסקת בדמותו הטראגית של בוריס גודונוב שמתייסר ברגשות אשם על רצח אחיינו הילד; אך למעשה האופרה עוסקת בשרירות של ההיסטוריה ובתמימות ההמונים. העם הוא לעולם קורבנם של המהלכים ההיסטוריים, ואלו אינם אלא רצף איום ושרירותי של אירועי כּאוֹס ושל מנהיגים זדוניים. לא בכדי דאג במאי האופרה שראינו אמש להקרין בסופה, על קירות הענק של התפאורה, את תמונותיהם של הצארים לעתיד, כולל גם את לנין, סטאלין, חרושצ'וב ופוטין. ה"צאר" האחרון לפי שעה.

 

"מוזיקה פגומה ומגושמת"

מודסט מוסורגסקי הוא מן הבולטים שבמלחינים הרוסים, באמצע המאה ה-19, שעיצבו את האסכולה הלאומית במוזיקה הרוסית. הוא ועמיתיו גיבשו סגנון שמתבסס על שילוב של הרמוניה ותזמור מערביים עם מוטיבים מהמוזיקה הרוסית העממית. אך מוסורגסקי היה אינדיבידואליסט, שבשונה מעמיתיו יצר מוזיקה רצופה חריגות מהסטנדרט האמנותי של תקופתו. כך למשל הוא שכלל "מוצר" של קטעים מושרים שהם סינתזה של טקסט מדוקלם עם לחן לירי. מעין רצ’יטטיב משודרג מוזיקלית ונישא על-גבי מנגינה של ממש.

 

יכול להיות שהזמרים כבר משעממים קצת את עצמם? (צילום: יוסי צבקר) (צילום: יוסי צבקר)
יכול להיות שהזמרים כבר משעממים קצת את עצמם?(צילום: יוסי צבקר)

 

מוסורגסקי לא התעניין בסימטריה ובשלמות הרמונית, אלא בזיקה שבין היצירה האמנותית לחיים ממש, מה שבולט היטב בסצנות ההמון שב"בוריס גודונוב". רוב בני זמנו לא הבינו את המוזיקה הזאת. כך למשל המלחין ניקולאי רימסקי-קורסקוב, בן-תקופתו של מוסורגסקי וידידו לפרק זמן מסוים, לא בחל במילות ביקורת. הוא העז לומר שהמוזיקה של מוסורגסקי "פגומה, מגושמת, טעונת הרמוניות לא מתחברות, הלחנה מקוטעת באופן מזעזע, מודולציות לא מאוזנות" וכדומה.

 

אופרה שמתמקדת דווקא בקול הבאס (צילום: יוסי צבקר) (צילום: יוסי צבקר)
אופרה שמתמקדת דווקא בקול הבאס(צילום: יוסי צבקר)

 

אישית אני מוכרח לומר שכל ה"פגמים" לכאורה שמבקרי מוסורגסקי מצאו בו, דווקא הם שעושים בעיניי את המוזיקה שלו למרתקת לחלוטין ולעכשווית ממש. היא לא סובלת לרגע מהמתיקות הרגשנית והניקיון ההרמוני של בני תקופתו הרומנטיים. ודווקא מה שרימסקי-קורסקוב כינה "האידיוסינקרטיות שלה ושאר חטאיה כלפי האמנות" זה לטעמי מה שעושה את האופרה הזאת למרתקת כל-כך ולמעניינת.

 

רימסקי-קורסקוב, נאמן לקונוונציות של התקופה, יצר גרסה ערוכה ומתוזמרת מחדש של האופרה של מוסורגסקי כדי "לנקותה מפגמיה". ושנים רבות זו אכן היתה הגרסה הרווחת על במת האופרה. אגב, זו לא היתה הגרסה הערוכה היחידה: מלחינים רבים שלחו אליה יד וקצצו והוסיפו ותזמרו, ובקיצור חיללו את המוזיקה המקורית של מוסרגסקי, מתוך כוונה לכאורה לטפל בפגמיה.

 

למרבה השמחה מקץ קרוב למאה שנות השמעה של בליל הגרסאות הללו, הן נעלמו; וגרסתו המקורית וה"מגושמת" של מוסורגסקי, היא-היא המוצגת כעת ברוב בימות האופרה בעולם. אגב, יש למוסרגסקי שתי גרסאות. בגרסה בראשונה, מתוך דבקות בנוסח ההיסטורי היבש של המחזה של אלכסנדר פושקין ששימש בסיס לאופרה, לא היתה בה למעשה שום דמות נשית של ממש. בשל כך הגרסה הזאת נפסלה בזמנו (שהרי איך תיתכן אופרה בלא סצנה דרמטית עם אישה...), ומוסרגסקי נאלץ להוסיף את הסצנה שבה מפתה הנסיכה הפולנית את דימטרי הטוען לכתר.

 

הכל עבד, רק איפה הלהט?

ההפקה שראינו אמש, על במת האופרה הישראלית בתל-אביב, היא אחד המופעים היותר מהוקצעים שראינו. לכאורה הכל עבד היטב בהפקה הזאת: הזמרים היו משובחים (ותכף נרחיב בעניינם). מקהלת האופרה נתנה את אחד מביצועיה היותר אפקטיביים (ברכות למנצחה הצעיר איתן שמייסר). התזמורת הסימפונית ראשון לציון, תחת שרביטה של קרי-לין וילסון, המנצחת הקנדית המיומנת והקורקטית, הפגינה את איכותה הטובה והמוכרת. הבימוי היה מעניין, ענייני ולא אקסטרווגנטי. התפאורה – חללי במה נקיים לגמרי כמעט, עם קירות ענק חלקים שמשנים זוויות ותאורה – היתה מעולה. המעצבת הגרמנייה מארן כריסטנטן יצרה תמונות חזותיות מאופקות אך אפקטיביות מאוד ומתאימות לרזון הסגנוני של מוסורגסקי.

 

אך משהו עם זאת חסר היה אמש. דומני שהמילה היא להט. הערב היה מהוקצע, נטול פגמים, אך גם לא משלהב או מסעיר. האם זו המיומנות הקרה של הזמרים – מקצועני בוריס גודונוב שעוברים מבמה לבמה בכל העולם וכבר משעממים קצת את עצמם? או אולי משהו בסגנונה הענייני והבלתי-רגשי של המנצחת? כך או כך משהו היה חסר אמש, בעיקר בשתי המערכות הראשונות. איזה טמפרמנט שכּבה, או לא התעורר עדיין.

 

ועם זאת השירה אמש היתה מעולה. "בוריס גודונוב" שונה מאופרות אחרות גם במקום המרכזי שניתן לקולות הבאס. בניגוד לאופרות הרווחות שמתמקדות בסופרן, הקול הנשי הגבוה, ובקול הטנור הגברי הגבוה, האופרה הזו מתמקדת דווקא בקול הבאס. זהו קול גברי, נמוך מאוד, עם הד פנימי, עמום, ובדרך-כלל קול שפחות רגיש לדקויות הבעתיות. הבאסים משמשים על-פי רב קולות משנה, בתפקידי גברים מבוגרים ושליטים מזדקנים. אך ב"בוריס גודונוב" הם מככבים. קודם-כל גודונוב עצמו. אמש שמענו את הסופרסטאר הגאורגי הבינלאומי פאטה בורצ'ולדזה. הוא באס מרנין, כריזמטי, מוזיקלי מאוד ורב-הבעה.

 

מצטיין לא-פחות ממנו היה ולדימיר בראון הישראלי, באחד מתפקידו הטובים ביותר. הבאס שלו אמש, בתפקיד הנזיר הזקן פימן, היה צלול ומוזיקלי מאוד. זמר באס נוסף, הרוסי מיכאיל קוללישווילי, היה מזהיר ממש בתפקיד הנזיר הנודד ורלאם. בסצנת הפונדק ליד הגבול הליטאי, הוא כיכב בתנופה ובגמישות כאילו היה זמר טנור דרמטי ומשעשע. אך לא ניפרד בטרם נזכיר לפחות טנור אחד, ולא, אינני מתכוון לאקימוב ששר את תפקיד דימטרי המתחזה (קול טוב ומיומן, אך לא מעניין במיוחד), אלא דווקא את פליקס ליבשיץ הישראלי, יליד אוקריאנה, שהיה נוגע ללב ממש בתפקיד השוטה והגיש שירה רגשית עזת מבע.

 

לסיכום הערב: יצירה מזהירה, מן המרתקות שברפרטואר האופרה העולמית, בהופעה מקצועית ומשובחת עם זמרים מיומנים ומשובחי-קול; אך נעדרת להט ותנופה.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: יוסי צבקר
בוריס גודונוב. זמרים מיומנים ומשובחי-קול
צילום: יוסי צבקר
לאתר ההטבות
מומלצים