"רוצים שהקהל יקשיב לטקסטים של רייצ'ל קורי"
במסגרת פסטיבל תיאטרונטו להצגות יחיד, יעלה המחזה "קוראים לי רייצ'ל", המתחקה אחר מותה של קורי, שנדרסה למוות על-ידי דחפור צבאי. 'תעצרו ותחשבו מה לעזאזל קורה פה', אומר הבמאי
מצלמות הטלוויזיה כוונו אל מרכז הבמה. צלמי הסטילס עמדו גם הם בהיכון דרוך. הקהל שהגיע לבנייני האומה בירושלים, המתין בסבלנות שהנשיא האמריקני, ברק אובמה, יתפוס את מקומו על הפודיום וישא את דבריו. כמה דקות אחרי תחילת הנאום רחשה מהומה בלתי צפויה בחלקו האחורי של האולם. מישהו צעק בקול לכוונו של הנשיא. המאבטחים מיהרו להוציאו מהאולם אבל שתי השאלות שהטיח הדהדו גם אחרי שעזב: "האם ראית בדרך את החומה או מי הרג את רייצ'ל קורי?".
הציצו למחזה "קוראים לי רייצ'ל"
עשור בדיוק חלף מהיום בו נדרסה פעילת זכויות האדם האמריקנית למוות, על ידי דחפור צה"לי בציר פילדלפי שעל גבול עזה. על אף הזמן שחלף והמציאות המזרח תיכונית הסוערת, שמחליפה כותרות כמו גרביים, שמה של רייצ'ל קורי נותר עדיין עמוק בתודעה.
השבוע יִיפַּתח פסטיבל התיאטרונטו להצגות יחיד עם "קוראים לי רייצ'ל", מחזה שמתחקה אחר הקו הפתלתל שהוביל את קורי, בחורה אמריקנית בת 24, מוושינגטון אל מותה תחת גלגלי הדחפור בגבול עזה. המחזה, שכתבו במשותף השחקן הבריטי אלן ריקמן וסגנית עורך עיתון הגרדיאן, קתלין וינר, מציף שאלות שנותרו פתוחות גם לאחר מותה שהוגדר על ידי בית המשפט בישראל: "תאונה שהביאה על עצמה".
המחזה, שנחשף לראשונה בפסטיבל אדינבורו ואומץ מאוחר יותר על ידי תיאטרון הרויאל קורט בלונדון, הוצג עד כה בעשרות מדינות. את הבכורה הישראלית רשם לפני כחמש שנים בהפקה של תיאטרון אלמידאן, אך זו הפעם הראשונה בה יוצג בשפה העברית. "זו נראתה לנו הזדמנות מצוינת להסתכל על כל האירוע הזה ממרחק הזמן", אומר ארי רמז, במאי ההצגה בה מגלמת את דמותה של קורי השחקנית סיון קרצ'נר. "ישראל כבר לא בעזה והעילה הביטחונית להפעלת הדחפורים כבר נשכחה אבל המילים שבהן היא מתארת את מה שהיא רואה ביומנים, במיילים, בהודעות על מזכירות אוטומטיות, מציירות מציאות שעדיין חיה וקיימת", הוא מוסיף.
העיסוק בנסיבות מותה של רייצ'ל קורי, לא פסק עד היום. בסוף השבוע פנתה חברת הכנסת אורית סטרוק לשרת התרבות לימור לבנת, ודרשה שתמשוך לאלתר את תמיכת המשרד בפסטיבל. במקביל פנתה גם ליועץ המשפטי לממשלה ודרשה פתיחת חקירה נגד היוצרים בגין הסתה והמרדה. בפסטיבל לא מתרגשים וגם במשרד התרבות הדגישו כי אין בסמכותם להתערב בתכני הפסטיבל. ניסיון הסנסציה של סטרוק לא מפתיע את רמז.
"אנחנו חיים במציאות שתואמת את כתביו של ג'ורג' אורוול ולכן כלום לא מפתיע אותי יותר. זו מציאות שבה חברת כנסת שמוגדרת בערכי הוויקיפדיה כ'פעילת זכויות אדם', רואה במחזה הזה קריאה להסתה, לאלימות ולהמרדה. זה הזוי אבל לא מפתיע".
מה משך אותך לחומרי החיים האלה?
"זה מוזר אבל מעולם לא עניין אותי לתרגם חומרים פוליטיים לשפת התיאטרון, אולי כיוון שהעשייה התיאטרונית היא ממילא אקט פוליטי. אבל בסיפור של רייצ'ל קורי יש משהו מעבר לעיבוד בימתי, אחד לאחד, של החיים. זה יישמע טיפשי, אבל אישה צעירה שעומדת עם מגפון מול מכונה שדוהרת קדימה בלי לעצור, זו אילוסטרציה מדויקת לצורך הבוער שלי לצעוק: 'תעצרו לרגע ותחשבו מה לעזאזל קורה פה'".
אתה מדבר על ההקשר הפוליטי.
"אני מדבר על זה שהגיע הזמן שנשאל את עצמנו למה צעירים כמו רייצ'ל קורי שאין להם שום קשר למקום הזה, מזהים את המחאה נגד ישראל כדבר הטוב ביותר שהם יכולים לעשות כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר. אני אומר שאולי אם נקשיב לאנשים שמגיעים מחוץ לסכסוך, אנשים שהם נטולי אינטרסים במערך הכוחות הזה, נוכל ללמוד משהו על עצמנו".
חומרי הגלם שמרכיבים את המחזה הם טקסטים שנשארו מאחור: מיילים, יומני מסע, הודעות בתא קולי. העובדה שהמחזה אינו מקדיש אקספוזיציה שתסביר לקהל מיהי הדמות העומדת לפניו, מעיד על נקודת המוצא: העולם מכיר את רייצ'ל קורי. "שמה מכה גלים בעולם אבל בישראל, אולי בגלל שאנחנו כלואים תודעתית בייצוג תקשורתי שאנחנו יוצרים לעצמנו ורוצים להאמין בו, היא הולכת ומתרחק וזו כשלעצמה סיבה טובה להעלות את המחזה", אומר רמז.
אתם חוששים מהתגובות?
"זה בטוח שלהציג את המחזה הזה בארץ מול קהל ישראלי, יהיה שונה לגמרי מאשר ברויאל קורט מול בריטים. באנגליה, הקהל שומע סיפור על איזו נערה אמריקנית שנסעה לאיזה שהוא מקום והעמידה את גופה בתווך בין שני ניצים. בארץ, השחקנית שעומדת על הבמה מציגה עמדות של דמות שיוצאת נגד הצבא שנלחם בשם הקהל שיושב מולה. זו סיטואציה במורכבות דרמטית שונה לחלוטין".
רמז מבין את ההתנגדות המובנית שהמחזה עלול לעורר בישראל אך מדגיש: "זה לא שיצרנו עימות בין הדמות לקהל, ממש לא, אנחנו רוצים לגרום לאנשים שיושבים באולם פשוט להקשיב לטקסטים שהיא כתבה.
גם מי שמגיע עם דעה מוקדמת על רייצ'ל קורי יבין בסופו של דבר שמדובר בבחורה צעירה ומאוד מיוחדת שרחוקה מאוד מהדמות הדמונית שמנסים להדביק לה".
אפשר לומר שאתם קצת מליצי יושר?
"אפשר לומר שהיא לא עוד ידיעה חדשותית. זו בחורה שהפכה לסמל המאבק הבלתי אלים נגד הכיבוש. זו בחורה שאי אפשר לשאול לגביה 'למה לא מראים מה היא עשתה לפני שהדחפור דרס אותה?' כנהוג בקרב מרבית הישראלים שנוטים לחשוב שאם צה"ל נהג בצורה שכזו זה כנראה בלית ברירה. רייצ'ל קורי לא היתה חמושה, היא קראה למחאה לא אלימה ולכן שום טיעון כזה לא תופס לגביה".
הצגות יחיד הן המבחן האולטימטיבי לשחקן וכשמדובר בשחקנית צעירה זו אחריות מטורפת
"ברור שזה הימור על כל הקופה אבל סיון היא שחקנית זיקית עם המון צבעים ואני סומך עליה. מה שגרם לי להאמין שהיא מוכנה לזה היה כששאלתי אותה למה היא רוצה לשחק במחזה. היא ענתה בפשטות: 'נראה לי שחשוב שהדברים שהיא אומרת יישמעו'. בהצגה כזו אתה חייב שהשחקן שלך יהיה מחובר בכל נימיו לחומר. זה חשוב ומשמעותי יותר מוותק וביטחון בימתי כי הקסם בתיאטרון נמצא ברגעים האלה שבהם הקהל מתקשה להבחין בין השחקן והדמות".
