גאל גרסיה ברנאל: "מוכן לשקר בשביל בארסה"
הוא נודע כאקס המיתולוגי של נטלי פורטמן, וככוכב על בדרום אמריקה ובעולם כולו. בסרטו החדש "לא", חוזר גאל גרסיה ברנאל המכסיקני לנושא שמעסיק אותו חוץ מכדורגל - פוליטיקה. "דמוקרטיה היא משחק שאנשים המציאו", הוא אומר בראיון
הכוכב המכסיקני גאל גרסיה ברנאל ("חינוך רע", "אהבה נושכת"), תמיד היה חיה פוליטית, הרבה לפני שגילם את צ'ה גווארה בפעם הראשונה בסרט "פידל" מ-2002 (ואחר כך שוב ב"דרום אמריקה באופנוע"). זה פשוט בא לו מהבית - הוריו היו שחקנים אינטלקטואלים שמאלניים, בעלי מודעות חברתית-פוליטית מפותחת.
עדכונם חמים לפני כולם - בעמוד הפייסבוק של ynet. עשו לייק
לאור זאת, לא מפתיע שברנאל השיב בחיוב, כשהבמאי הצ'יליאני פאבלו לראין הציע לו להופיע בסרטו "לא", על משאל העם שנערך בצ'ילה בשנת 1988. משאל זה, שנערך בעקבות לחץ בינלאומי, נועד לקבוע האם הרודן גנרל אוגוסטו פינושה, ששלט במדינה 15 שנה יישאר בתפקידו, או ילך הביתה ובמקומו תוקם מערכת שלטון דמוקרטית.
"צילמתי סרט בבוליביה, ופאבלו בא לפגוש אותי שם, וסיפר לי על העלילה של 'לא', ומיד נעניתי להצעה", סיפר ברנאל בראיון שנערך במהלך פסטיבל קאן. "הסיפור של המשאל לא היה זר לי - שמעתי קצת בנעורי על הפרשה, מאחר וגדלתי מוקף בגולים פוליטיים והיו לי הרבה חברים, בנים ובנות של מתנגדי המשטר בצ'ילה, שהגיעו למכסיקו מכל רחבי אמריקה הלטינית.
"קיבלתי מהם גם את התחושות של כאב הגלות והבנתי מה עולל להם ולמשפחות שלהם המשטר הצבאי. כמובן שלא היו לי את כל המידע והתובנות, אותם צברתי בתחקיר שערכתי לקראת צילומי 'לא', אז פגשתי את האנשים האמיתיים שהיו מעורבים בפרשה".
אז מה למדת במהלך התחקיר?
"במהלך המפגשים האלה בצ'ילה למדתי שהכאב עדיין נוכח בחברה הצ'יליאנית, למרות שעברו כבר יותר משלושים שנה, ואפשר למצוא צלקות על העור של כולם. למעשה, הכאב הזה קיים בכל דרום אמריקה, וייקח עוד הרבה זמן עד שהפצעים יגלידו והאנשים יבריאו מהטראומות של שלטון הגנרלים".
שידורי תעמולה
"לא" שהשתתף במסגרת "שבועיים של במאים" ונמנה על חמשת המועמדים לאוסקר הסרט הזר השנה, מגיע אלינו השבוע. ברנאל מגלם כאן קופירייטר המתמחה בעיצוב תדמיות, הנשכר להנהיג את הקמפיין השמאלני של "לא לפינושה". הוא מחליט למכור את הדמוקרטיה כמו קוקה קולה, ולהראות שהיא נורא כייפית, וזאת בעזרת ג'ינגלים קליטים, תשדירי טלוויזיה עם בחורות מפזזות והמון שמחה. הקמפיין העולץ הופך לתופעה שסוחפת את כל האומה, ומציתה מהפכה. אנשי הדיקטטור פינושה מצידם פוצחים במסע הפחדות, ומאיימים על משפחתו של הקופירייטר.
"הדמות שלי מבוססת על מספר אנשים אמיתיים שעבדו בקמפיין של הסרט", מעיד ברנאל. "זה פשוט ערבוב של כמה אנשים. לדעתי, 'לא' הוא סרט מאוד אינטלקטואלי שגורם לך להמשיך לחשוב ובו בזמן גם מאוד מרגש. הוא מראה לנו באופן משעשע את הסתירות שכרוכות בדמוקרטיה. דמוקרטיה היא משחק שאנשים המציאו. אנחנו מאמינים בדמוקרטיה ותולים בה תקוות, ולפעמים היא מאכזבת ואף מושחתת.
"גם בארצות ערב, האביב הערבי הביא עימו תקוות ודמוקרטיה, אבל גם אכזבות. באמריקה הלטינית למשל כל דבר הוא פוליטי. אפילו הדרך בה אתה קונה את האוכל או מדבר, היא החלטה פוליטית. גם בישראל, כל דבר קשור לפוליטיקה".
ואיך היה לך לצלול לתוך עולם הפרסום?
"האמת, זהו עולם שקצת הכרתי קודם לכן. אבי החורג הוא במאי של פרסומות וקליפים, ולא אחת הצטרפתי אליו לצילומי פרסומות, וראיתי איך הצוות הקריאטיבי עובד ואיך הלקוחות מגיבים. זה מאוד שעשע אותי. בזכות אבי החורג למדתי הרבה על העולם הפרסום, כך שבעבודה על 'לא', ידעתי במה מדובר".
התפקיד דרש ממך גם לדהור על סקייטבורד.
"בנעוריי אהבתי מאוד לרכב על סקייטבורד, ונהגתי לעשות זאת רבות. במשך שש שנים, דהרתי עליו והשתוללתי, עד ששברתי צלעות אחדות. כיום אני לא מעז לעשות טריקים, בגלל שעכשיו הנפילות כואבות נורא. לעומת הביצועים שלי בסקייטבורד, בספורט תמיד הייתי בינוני וחובבני. עם זאת, בכדורגל, מכסיקו דווקא איבדה כשרון גדול. אני אוהד גדול של ברצלונה, ולפני כמה שנים, במהלך פסטיבל קאן, נאלצתי לשקר, כדי לחמוק מהמחויבויות שלי לתקשורת - פשוט רציתי לראות את בארסה זוכה באחד הגביעים שלה, אז המצאתי תירוץ כלשהו וטסתי למשחק".
ככה יפה לשקר?
"כשהייתי צעיר, הייתי שקרן כפייתי, בגלל שחשבתי שמציאות אחרת היא הרבה יותר מעניינת מזאת שלי. יום אחד, ישבתי עם בחורה ושמענו שיר ברדיו והיא אמרה: 'זו הלהקה האהובה עליי'. מאחר וזו הייתה להקה מכסיקנית, טענתי שאני ממש חבר טוב של גיטריסט הלהקה. התברר שהגיטריסט הוא אקס שלה, והבחורה תהתה מאיפה אני בכלל מכיר אותו".
חוץ מפוליטיקה וכדורגל, לברנאל בן ה-34 (האקס המיתולוגי של נטלי פורטמן), יש עוד תחביב: אבהות. ברנאל מטפח בן ובת מנישואיו לשחקנית הארגנטינאית דולורוס פונסי. "בגלל ילדיי, איתם אני רוצה להיות כמה שיותר, אני נאלץ לוותר על כל מיני עיסוקים ודברים שנהגתי לעשות בעבר, ועכשיו אין לי זמן אליהם - למשל מוזיקה. בעבר, הייתי מטורף על מוזיקה, והיתה לי אפילו להקה שקראו לה 'המעי הגס'. עכשיו, אהבתי למוזיקה נדחקת לפינה בגלל התמסרותי לילדים".
