כשהלב יושב חשוף בחוץ ומחכה לפטיש
לפעמים נשאל את עצמנו להיכן נעלמו פעימות הלב של הפעם הראשונה, וזו תהיה התשובה – ויתרנו עליהן למען תחושת הביטחון המדומה
ביפ-ביפ. השעה כבר מאוחרת, אבל אני בכל זאת מביט בסלולרי. השם שלו מרצד על המסך. "היה לי סופ"ש מוצלח, הלכתי עם חבר לשחות. איך היה שלך? נשיקות". אני רוצה להגיד שהייתי שמח לשחות איתו גם, אבל בכל זאת חוצצת בינינו כרגע בריכה גדולה של מי מלח. במקום זה אני שולח חיוך, שיר ותאריך, וחוזר לחבק את הדובי, מנסה לדמיין איך זה היה מרגיש עכשיו.
עוד בנושא:
להתראות תל אביב, שלום לסצנה הגאה של לונדון
שום עצם שבורה לא תכאב כמו לב פגוע
הכול על גאווה בפייסבוק של ערוץ יחסים
כשאתה בחופשה, קורה לפעמים משהו קסום בין שני אנשים – מאחר ולאף אחד אין מה להפסיד, נוצרת לפעמים מין פתיחות כזו שמאפשרת לומר כמעט הכל, וכך מצאתי את עצמי מספר לו דברים שלא סיפרתי לאף אחד, פחדים שהתביישתי להודות בהם ורגשות שלימדו אותי להצניע, בזמן שהוא שיתף אותי בהתמודדות עם מצב בריאותי לא קל ועם סודות הקשורים במשפחה שלו.
"אני חושב שזו פעם ראשונה שאני מספר דברים כאלו למישהו בפגישה הראשונה", הוא אמר, והרגשתי אותו הדבר. בכלל, משהו בינינו הרגיש כאילו כל תנועה הייתה מתואמת, כאילו אנחנו חושבים מאותו הראש.
ואז הגיעה הטיסה חזרה.
החודש הראשון כאב. כתבתי שיר - בפעם הראשונה מזה הרבה זמן, והרגשתי קצת כמו תיכוניסטית סתומה בגלל זה. הוא, מצידו, כמעט נעלם. הימים עברו והוא הפך זמין פחות ופחות מסיבותיו שלו, ואני לא הבנתי עדיין מה קרה - למה משהו שאובייקטיבית ארך תקופה קצרה מאוד, הפך פתאום כל כך משמעותי?
הפגיעה הראשונה
את האהבה הראשונה שלנו כולנו זוכרים. איך זה היה להתנשק בפעם הראשונה ולנסות ליישם את כל מה שראינו על המסך עשרות פעמים. כולנו זוכרים את הצמרמורות, ההתרגשות והפחד. אבל יותר מזה, אולי, אנחנו זוכרים את הפגיעה הראשונה. את הפעם הראשונה שבה היה ברור לנו שזה כבר לא ילך, ואת העצב האכזרי כל כך שלווה את הידיעה שזה כבר לא זה, שאין מנוס מפגיעה בעצמנו ובבן הזוג שלנו.
האהבה הראשונה היא אהבה נטולת אימון קודם, אהבה שבה הלב יושב לו בחוץ, מחכה לאדם הראשון שיבוא לדפוק עליו עם פטישניצל. כמובן שאחרי כמה פעמים שזה קורה, אנחנו לומדים להסתיר. להחביא עוד קצת, לבלוע עוד קצת, לא לקחת כל כך ברצינות – ובמקביל, לא לתת הכל כל כך בקלות. לפעמים נשאל את עצמנו להיכן נעלמו פעימות הלב של הפעם הראשונה, וזו תהיה התשובה – ויתרנו עליהן למען תחושת הביטחון המדומה.
ואז, לפתע, דווקא כשלא מוכנים, מגיע אותו אחד לא מוכר ולמרות הניסיון שכבר צברנו, הלב שלנו מוצא את עצמו במיקומו המקורי – פרוס על השולחן, נטול הגנה. אם הוא נחמד, הוא מניח גם את שלו על השולחן, ואז אפשר לשבת יחד ולצפות בהם. ואם הוא לא, הפטישניצל ביד.
אז עכשיו אנחנו מתכתבים. הלהבה חלשה מעט, והשמיים לא נופלים בכל פעם שמשהו קורה. אני יודע היכן הוא, הוא יודע היכן אני – ועכשיו הוא גם יודע שאני בא. מה יקרה כשאגיע? רק השמיים יודעים. היו כבר דייטים מאז, וגם קצת פחות מהם, גם לי וגם לו.
חומות של הגנה
כשנפרדנו הרי ידענו שלא נחכה האחד לשני, וזה היה חכם. זה טוב גם מבחינתי, מבחינת שיקולי הנסיעה שלי – על אף שבתקופה הראשונית, להעיף את הכל לעזאזל ולהופיע בדירה שלו בשש בבוקר נשמע כמו הרעיון הטוב ביותר שהעליתי על דעתי מעולם. אך באותה נשימה ידעתי שאי אפשר לזרוק הכל בגלל חמישה ימים. שאני כבר לא ילד קטן, ושאני צריך להיות רציני.
ובכל זאת, אני אוהב לחשוב שבכל ה"יישוב" הזה, בהתברגנות הזו של הלב, עוד לא אבד הסיכוי להתאהב בטירוף כמו בפעם הראשונה ההיא. שעדיין קיים הסיכוי להיתפס לא מוכן, לא מודע, לקבל בתמורה דמעות בלילה ודאגות ביום, ולהיות מאושר מזה.
אולי בגלל זה אהבת אמת היא כה נדירה בימינו. כל כך הרבה חומות של הגנה אנחנו שמים - ובצדק, מנסים להימנע מסיטואציות לא נעימות מהעבר. מצד שני, אנחנו מצפים שיבוא הבן אדם הנכון, שיכנס בסדר הנכון ובשנייה הנכונה, ויהפוך לשותף הטבעי שלנו לעתיד. בין זה לזה משחקת האהבה, שמשתפת פעולה עם הגורל יותר מכולם.
הרגע הפתוח הזה? לרוב האנשים זה קורה במקרה כשהם נתפסים לא מוכנים. אבל אם זה תלוי בי, נראה לי שאני בוחר – במידת האפשר - להשאיר את הלב גלוי על השולחן. אחרי הכל, יש לפחות בחור אחד נחמד שיבלה איתך ימים שלמים, על כל כמה שבאים עם הפטישניצל.
בואו להיות חברים שלנו בפייסבוק
לפנייה לכתב/ת 
