שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: יובל חן, shutterstock

    תרגיל בזיכרון לאומי: כל השיטות לזכור ולא לשכוח

    מספרים וראשי תיבות מסייעים לעמנו לזכור את כל מה שחשוב, לאורך הדורות. אבל כאשר משה מבקש מהעם לזכור את יציאת מצרים, זוכרים החבר'ה רק את האוכל שקיבלו שם, ובחינם. לעם עם בעיות זיכרון מוקדש בזאת טור עם תרגילי זיכרון

    "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת".

     

    מדוע שבעה נרות ולא מניין נרות או תריסר נרות? מדוע הפך המספר 7 למספר החשוב ביותר בתורה ובחיי העם היהודי? התשובה המתבקשת היא כמובן לזכר שבעת ימי השבוע, אך אין זו תשובה יחידה. מספר זה נועד להקל על הזיכרון האנושי שלנו.

     

    << עוד חדשות, כתבות ותוכן - בעמוד הפייסבוק של ynet >>

    << הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >>

     

  1. זמני כניסת שבת ועוד על פרשת בהעלותך

     

    בימים שטרם המצאת הכתב היו אנשים צריכים לזכור הרבה מאוד פרטים בעל-פה, ולכן נהגו לצרף דברים רבים ככל האפשר, ולהצמידם זה לזה באמצעות מכנה משותף. מסיבה זו נהגו, למשל, להשתמש במספר 7, אותו זכר העם מסיפור הבריאה, לצורך רבים ממועדי היהדות:

     

    שבעת ימי השבוע, שבעת קני המנורה, שבעת ימים חג הפסח וחג הסוכות, שבע שבתות - שנים ליובל ולשמיטה, שבעה כוכבי לכת, שבעה נקיים, שבעה דברים שנבראו לפני בריאת העולם, שבעת המינים, ישיבת שבעה, שבע יפול צדיק וקם, וייתכן גם שבעת בניה של חנה.

     

    כך תהיו הגאון מווילנה

    מי שהשתמש בשיטה הזאת בעידן החדש, היה הגאון מווילנה, שהיה בעל זיכרון שהדהים את כל בני דורו. לאחר

    מותו נתגלתה מחברת שבה חילק את הידע העצום שלו לפי מספרים, ולא לפי נושאים, כדי להקל עליו לזוכרם. במספר שתיים, למשל, אתה מוצא בין מאות האיזכורים:

     

    שניים שקיללו יומם שנולדו (ירמיהו ואיוב), שתי לשכות היו במקדש, שתי מצוות שנתגלה טעמן (לא ירבה לו נשים ולא ירבה לו סוסים), שני בני אדם נתנבאו על ליצנות, שלמה וישעיהו; שני חודשים מחללים את השבת עליהן, ניסן ותשרי; שני פרנסים טובים עמדו לישראל, משה ודוד; שני דברים, תורה ובית המקדש, נגד שני דברים, גיהנום וגלות; שתי פרות היו חורשות בהר המשחה; שני חכמים היו בעולם ואבדו; שני מלכים נמשחו בקרן; שני דברים למד דוד מאחיתופל; שני כלים נשתיירו ממקדש ראשון – ובהמשך, מאות עניינים הפותחים במספר שתיים. והרי לנו הצצה לעולמו של תלמיד חכם.

     

    להקלת הזכירה המציאו היהודים גם כלים מילוליים. למשל, ראשי התיבות. הראשון שהשתמש בראשי תיבות היה רבי יהודה, שהיה נותן בהם סימנים: דצ"ך עד"ש באח"ב (עשר המכות). היום אפילו בצה"ל יודע כל חייל שאם נפתחת עליו פתאום אש מכיוון בלתי ידוע, הוא צריך לזכור ראשי תיבות: פזצט"א. פול, זחל, צפה, טווח - אש! וחס וחלילה לא לשנות את סדר הפעולות, שאם יפעל לפי סדר שונה – למשל: צפה, טווח, אש – יכול שיבוא עליו "פול" שלא מרצונו.

     

    לחתום בראשי תיבות

    אך לא רק ראשי תיבות עזרו לנו לזכור. כלי משוכלל יותר היה האקרוסטיכון בראשי שורות, שבו כל אות אינה מייצגת מילה אחת - אלא שורה שלימה שבאה אחריה. האקרוסטיכון נועד לעזור לנו לזכור בעל-פה טקסטים ארוכים יותר מאשר ראשי התיבות.

     

    האקרוסטיכון הראשון הידוע לנו נמצא בספר משלי, והוא "אשת חיל מי ימצא" שבו כל השורות מסודרות בסדר אלפביתי.

     

    בזמן שירת ספרד נהגו מחברים לשים את שמם בתחילת השורות, וכך גם להנציח את עצמם וגם להקל את הזכירה של השיר שכתבו. למשל, דונש בן לברט כתב את "דרור יקרא", כאשר כל בית נפתח באותיות שמו: דונש.

     

    דרור יקרא לבן עם בת

    וינצרכם כמו בבת

    נעים שמכם ולא יושבת

    שבו ונוחו ביום שבת.

     

    דרוש נווי ואולמי

    ואות ישע עשה עימי

    נטע שורק בתוך כרמי

    שעה שוועת בני עמי.

     

    האישה והרופא

    לעם שכל כך היה קשור לטקסטים, אובדן הזיכרון היה אסון גדול, וכל סימן של אובדן זיכרון היה מדליק נורה אדומה. ואמתיק זאת בסיפור על אישה שבאה אל הרופא ושאלה אותו בדאגה: "תגיד לי, דוקטור, המחלה הזאת, הילדסהיימר, איך היא מתחילה?" ענה לה הרופא: "ככה!"

     

    בפרשה זו נבחן זיכרונו הקולקטיבי של עם ישראל. ומה זוכר העם? את מתן תורה? את הניסים? את מכות מצרים? את מרכבות פרעה הרודפות אחריו? לא ולא, הוא זוכר את האוכל. משה אומר לעם: זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, והם אומרים: זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם!

     

    "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה; וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ, מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים, וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה".

     

    הדור של בני החלוצים שרצה לאמץ את מנהגי התנ"ך ולחזור אל השורשים, נטפל דווקא לפסוק זה, ונדלק על הרעיון הזה של אבטיחים חינם. וכאשר האספסוף אשר בקרבם התאוו תאווה, היו מתגנבים בלילה ולוקחים אבטיחים משדות זרים, וקראו לכך מפלחים, מרימים, סוחבים, עוקצים, עד שבא נתן אלתרמן והטיח בהם את המילה הנכונה: שודדים.

     

    וכך כתב: "חרקה רכבת מיוחדת עמוסה./ נסעו יחדיו כחולי חולצות אל כינוסם./ רבים בארץ המראות יפי-התואר/
    אבל היש יפה לדור ממראה-נוער?// ליד טול כרם, רבותי, ליד טול כרם –/ שם הקטר עמד לנוח שבע-דרכים./ אז בקרונות עברה בשורת-ששון כזרם:/ ממש מנגד נם לו שדה אבטיחים.// אז חמישים בנים קפצו מן הרכבת/ - אשרי העין ראתה ושחקה! - / וברננה כה עליזה וכה שובבת/ ניגשו גם יחד להשחית את החלקה.

     

    "היה שם נער ערבי. צעק, כעס, הטיח,/ אבל קטן היה הנער, זאטוט./ הוא לא עצר את הילולת האבטיח,/ כי מה כוחו סוף-סוף מול נוער בן תרבות?// ועת כי זזה הרכבת, רבותיי,/ אבטיחים היא כבר הובילה עד בלי די./ וגם הובילה חבר נוער בעל-דגל,/ אשר חמד קצת שוד בעלותו לרגל.// כאן יפסיקוני פתע: שוד? גוזמא לקונית!/ לכן נשיב איפוא בלי לעמיד פני תם,/ שכך קוראים לזאת בכל הלקסיקונים/ ולפעמים כדאי לקרוא דברים בשמם.// אם מטפחים אנו חזון-גדולות אוטופי,/ גם בקטנות חובה לנגוע לפרקים./ ואל נאמר שהמקרה הוא מיקרוסקופי.../ במיקרוסקופ, אחי, נגלים החיידקים".

     

    • טור זה מוקדש לזכרו של המגיד מדובנא, ר׳ יעקב קרנץ (1806-1740), אהוב ליבו של הגאון מווילנה, שידע לתבל את הפירושים שלו לפרשת השבוע בסיפורים ומשלים מלאי הומור, שנלקחו מחיי היומיום של אבות אבותיי בליטא.

     

    שבת שלום, יורם טהרלב



  2. פורסם לראשונה 24/05/2013 12:34

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים