שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ממשיכה במסע: געגועים לאמא, ולאמא אדמה
    בעקבות שריל סטרייד מחברת WILD, הסופרת מיה טבת דיין יצאה לטיול בקיבוץ כינרת בו גדלה, כדי לכפר על הקושי שבמות אמה. "רק במקום שאנחנו זרים לעצמנו יש סיכוי שיקרה דבר-מה חדש. עתה הגיע הזמן להזכיר זאת לעצמי". חלק ב'

    שלושה חודשים אני נושאת את האשמה בקרבי. משקלה כבד יותר מכל תיק מפלצתי בדרכים טרשיות. כשסטרייד לא עמדה יותר במשא האשמה היא ביקשה להשתנות, או כמו שהיא אומרת, "להשתנות בחזרה לאדם שפעם הייתי." במהלך מסעה, היא הבינה שבחרה את שביל הרכס הפסיפי כדי להעצים את הקושי שלה למקום שמעבר לו אי אפשר יותר.

     

     

    מה עם הקושי שלי? בראשי הדהדו כעת אינספור העצות שניתנו לי בחודשים האחרונים, כולן, בדרכן, אמרו: "תנוחי, הכי חשוב שכולכם תנוחו, עברתם שנים כל כך קשות". צעדתי בנקודה גבוהה בהר פורייה, מודדת את פסיעותיי שלא להחליק מטה אל הקוצים והאבנים שבמדרון. ההליכה בהר, בשמש, עם תיק על הגב, החזירה אותי עשר שנים אחורה, אל טיול ארוך שבו חציתי את המדבר האוסטרלי, לפרקים ברכב ולפרקים ברגל. משהו מתחושותיי באותו הטיול ביחס לגוף שלי שב עכשיו כאוושה קלה של חיות בתוך תנועותיי. זו הייתה התקופה היפה בחיי. האם אני באמת רוצה לנוח עכשיו?

     

    מיה טבת דיין. "האם אני באמת רוצה לנוח עכשיו?" (צילום: מיה טבת דיין) (צילום: מיה טבת דיין)
    מיה טבת דיין. "האם אני באמת רוצה לנוח עכשיו?"(צילום: מיה טבת דיין)

     

    לפני שהספקתי לענות על השאלה דאתה מולי אנפה, שלתה מתוך השביל שלידי שלשול שמן

    ומיד נסקה מעלה. זו היתה דאייה מדויקת ושקטה. אך מה שהפעים אותי באמת היה התעלמותה המוחלטת של האנפה ממני. לרגע הרגשתי שקופה כל כך שהתחלתי לתהות אם אני באמת שם. גם ככה, לאחר שלושה חודשים של מחשבות חיים ומוות, התשובה לשאלה הזאת כלל אינה מובנת מאליה. וכשאת לבד בחיק הטבע היא מתעצמת. אין מי שיאשש את קיומך.

     

    בראשית מסעה מיטיבה סטרייד לתאר את מה שחש כל אדם שאי-פעם טייל לבדו: בעת ההליכה מתגלה הטבע סביבך כהרבה אירועים ייחודיים. זו תגלית מטלטלת עבור מי שמורגל להתבונן בנוף מבעד לחלון מכונית נוסעת, והטבע שלנגד עיניו נראה כמקשה אחידה, אטומה ומרוחקת. האנפה הדואה הייתה אירוע יחיד כזה, וגם אני הייתי אירוע יחיד. אף אחת מאיתנו לא היתה חשובה מהשנייה עבור הטבע עצמו, ולמען האמת, נדמה שלא היה עבורו עניין מקרי וחסר חשיבות יותר ממנה או ממני. אחרי חודשים של עיסוק בקלפי-חיי הנטרפים, ובטיפוס מתוך ההריסות, היתה זו הרגשה מזככת: לצעוד מיוזעת בקרבו של נוף שעבורו אינני יותר מסתם עוד עניין אגבי.

     

    שריל סטרייד במהלך המסע בו כתבה את WILD. הטבע מתגלה סביבך ()
    שריל סטרייד במהלך המסע בו כתבה את WILD. הטבע מתגלה סביבך

     

    ולפתע הפך ההר לנקודת תצפית על החיים. עצות המנוחה שקיבלתי נדמו כמו הכינרת ממרחק: מקשה אחת, אחידה ואטומה. והרי אני מבקשת לי דגים וגלים ואבנים. חיים של אירועים ספציפיים, שלל אירועים ספציפיים, ואפילו יהיו קטנים כראשי סיכות, אני אשמח בהם אפילו יותר. מנקודת התצפית הזאת, גם תקופת מחלתה של אמי, קשה ככל שהיתה, נראתה כמנוחה מתכניות החיים. מאז מתה, מתנהלים חיינו בתלישות מסחררת. הסדרים התערבלו, ועמם מחשבות היומיום, התנועות המוכרות, ימיננו ושמאלנו. החיים מבלבלים ומזככים ומעורפלים, ובכל מקרה, הם לא מתנהלים עוד כמקשה אחת.

     

    שני שבילים לדרך 

    בראשית מסעה של סטרייד נקרה בדרכה פר. כדי להבריחו היא שורקת במשרוקית חזקה,

    ומרוב מאמץ ובעתה עוצמת את עיניה. כשהיא פוקחת אותן הפר נעלם. אין לה מושג לאן פנה ולפיכך אם בטוח יותר עבורה להמשיך בדרך או לסוב לאחור. מכיוון שהפר עשוי להיות באותה מידה בכל אחד משני הכיוונים, סטרייד מתעלמת משאלת הבטיחות - היא בוחרת להמשיך בדרך, פשוט כי בכיוון הזה היא עדיין לא היתה.

     

    ביושבי על השביל לפני שער הקיבוץ, הבנתי שאין לי מושג מה פירוש להמשיך ולהסתחרר. ושלפיכך, בדיוק לשם עליי ללכת - אל הדרך שעדיין לא נצעדה. פשוט כי עדיין לא ביקרתי בה. מפעם לפעם אני מזכירה לתלמידיי באוניברסיטה, כי רק במקום שאנחנו זרים לעצמנו יש סיכוי שיקרה דבר-מה חדש. עתה הגיע הזמן להזכיר זאת לעצמי.

     

    מיה טבת דיין בילדותה בנופי הקיבוץ (צילום: מיה טבת דיין) (צילום: מיה טבת דיין)
    מיה טבת דיין בילדותה בנופי הקיבוץ

     

    כשהגעתי אל שער הקיבוץ התבססה בי מחשבת הלא-לנוח עמוק מספיק, כדי שאעבור מבעדו זקופה. על דלת הכניסה לדירת סבי וסבתי מצאתי כי שלט העץ הפשוט, הוחלף בלוחית צעקנית עם אותיות נוצצות. לצידה, מזוזה ענקית, גדולה יותר ממשקוף הדלת, השיבה את אלוהים לבית הזה, שבמשך עשרות שנים הדירו מתוכו. כשהסתובבתי סביב הבית הנעול מפניי, כלביאה המשחרת לטרף של זיכרונות, גיליתי מתקן כביסה תלוי מחוץ לאחד החלונות, רגליו באוויר. ביתם של סבא יעקב וסבתא רבקה הפך ממעוז של חכמה צנועה ונקייה לבית שיכון רב אלתורים.

    פניתי משם.

     

    הרבה השתנה פה בזמן גלותי הקצרה: הבית האדום, המיתולוגי של כינרת, נמחק מעל האדמה לטובת מגרש חניה. הכבישים עוטרו בסימני אוטוסטרדות, במסלולים ובמעברי חציה, ובמָקום שעמדו סבי וסבתי ונופפו לנו לשלום בעזבנו, נקבעה כיכר, ואיש אינו יכול לעמוד שם יותר - וּודאי שלא לנופף. שבילים קטנים הפכו לשדרות רחבות ואין מספיק עצים שיטילו צל על החלום הבורגני-קיבוצי, שמאיים לחסל כל חלקה טובה של דשא.

     

    מיה טבת דיין עם סבא וסבתא. "חרטו את עצמם ואותי בסיפור הקיבוץ" (צילום: מיה טבת דיין) (צילום: מיה טבת דיין)
    מיה טבת דיין עם סבא וסבתא. "חרטו את עצמם ואותי בסיפור הקיבוץ"

     

    בעבר נקשרתי לכאן מתוקף התהלכותם הפשוטה של סבי וסבתי, שפסעו על השבילים וחרטו את עצמם ואותי בספר הקיבוץ כעט על דפי יומן. עתה הם אינם, ובַשביל מולי חולפים אחרים, שמעולם לא עזבו את המקום הזה ולמרות זאת השתנה המקום מתחת לרגליהם הנאחזות ועזב אותם. האם הם פחות גולים ממני? חשבתי על האירועים הקטנים, הנצחיים, פה. לא על שייכות או גלות אחידות ואטומות, כי אם על החום המזדחל בבוקר, חריקות הצרצרים החורטות את אוויר הלילה, ועלי הצפצפה הנערמים יבשים על הדשאים. האירועים היחידים, ראשי הסיכות הקטנים שבקרבם שמור גם מקומי שלי בעולם. אני אחת מהם עכשיו.

     

    סיימתי בבית העלמין. סבא יעקב וסבתא רבקה טמונים מתחת למצבות גאות, גבוהות.

    מפויסים במותם כפי שהיו בחייהם. הם המתינו למותם באותה הסבלנות שבה חיו את חייהם, והיו האחרונים מבני דורם להיקבר כאן. אמי, הטמונה לידם, היתה חסרת סבלנות ונותרה תזזיתית, צבעונית, מקפצת ומלאה רעיונות כרימון. קברה הוא גינה צבעונית הממשיכה בצבעיה את רוחה המנשבת. חברותיה בקניונים ובבתי קפה ובמטוסים - ואמי שוכבת בתוך גינה פורחת.

     

    טמנתי את אצבעותיי באדמה, בחשתי בה, ממשיכה ומתערבבת בחומר. עובדת את עבודת אמי באצבעות מוכתמות בוץ.

    "אני בוכה על שתינו", הסברתי לה בעודי שותלת לתוכה פרחים, "לא רק עלייך. אני בוכה על הפרֵדה שנכפתה עלינו, על כך שעוד לא התחלתי להבין איזה תוקף יש לקיום שלי בלעדייך. מה אני מדברת, לא התחלתי עוד להרגיש מה זה להיות אני בלעדייך".

     

    שמעתי אותה עונה לי, אומרת, "את יכולה לעזוב אותי כבר. לכי וחיי את חייך, אני בסדר. תתרכזי בעצמך. יש לך החכמה והאומץ והיכולת לעשות הכול לבד". הנהנתי, ועשיתי את הבלתי אפשרי, כי איך מסובבים את הגב לקבר של אמא ומתרחקים מהמקום? ובכל זאת, הלכתי.

     

    מיה טבת דיין היא סופרת. ספרה "אלף שנים לחכות", ראה אור ב-2011 בהוצאת כנרת זמורה-ביתן. מסעה של טבת דיין בעקבות WILD מומן על ידי הוצאת הספרים.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: מיה טבת דיין
    מיה טבת דיין. מסע בעקבות WILD
    צילום: מיה טבת דיין
    הטבות למנויים
    מומלצים