שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ממשיכה לפסוע: מתוך WILD של שריל סטרייד
    "הייתי בת עשרים ושתיים, הגיל שבו נשאה אותי ברחמה. היא עומדת לנטוש את חיי בדיוק ברגע שבו אני נכנסתי לחייה, חשבתי. משום מה המשפט הזה התגבש במלואו בראשי בדיוק אז והעיב זמנית על תפילת שילכו להזדיין". פרק מספר

    WILD הוא ספר מסע מעורר השראה שמבוסס על סיפורה האמיתי של המחברת, שריל סטרייד שמצאה את עצמה בגיל 26 יתומה, גרושה, ובעיצומו של מסע הרס עצמי. רגע לפני שהיא עוברת את נקודת האל חזור, היא מחליטה לצאת לחפש את הילדה-נערה העצמאית והבוטחת שהיתה פעם, במסע רגלי בן מאה ימים על הרכס הפסיפי שבמערב ארצות הברית. מסעה של סטרייד המתועד בספר שהפך לרב מכר מיד כשראה אור, יפורסם בעוד 20 שפות, ויהפוך לסרט לקולנוע על ידי הסופר ניק הורנבי.

     

    שריל סטרייד. "לא היה באמת קו ההתחלה"   ()
    שריל סטרייד. "לא היה באמת קו ההתחלה"

     

    הערת המחברת

    לצורך כתיבת הספר הזה הסתמכתי על יומני האישיים, חקרתי עובדות כשיכולתי, נועצתי בכמה אנשים שמופיעים בו והעליתי בזיכרוני את האירועים ואת התקופה הזאת בחיי. שיניתי את רוב השמות אך לא את כולם, ובכמה מקרים שיניתי פרטים מזהים כדי לשמור על אנונימיות. לא מיזגתי דמויות או אירועים. מפעם לפעם השמטתי דמויות ואירועים, אבל רק כשלא היתה לכך השפעה על אמיתוּת הסיפור או על מהותו.

     

    1

    עשרת אלפים הדברים

     

    למסע שערכתי לבד במשך שלושה חודשים בשביל הרכס הפסיפי היו הרבה התחלות. היתה ההחלטה הראשונית, המטורפת, לצאת אליו, ולאחריה ההחלטה השנייה, הרצינית יותר, ממש לעשות את זה, ואז ההתחלה השלישית הארוכה, שכללה שבועות של קניות ואריזות והכנות למבצע. היתה ההתפטרות ממשרתי כמלצרית והשלמת גירושַי ומכירת כל דבר כמעט שאי־פעם היה לי ופרידה מחברַי ועלייה לקבר אמי בפעם האחרונה. היתה הנסיעה ממיניאפוליס עד פורטלנד, אורגון, וכמה ימים לאחר מכן טיסה ללוס אנג'לס ונסיעה לעיירה מוהאבי, ונסיעה נוספת למקום שבו הצטלב הפק"ט עם הכביש המהיר.

     

    ואז, סוף־סוף, הגיע השלב של לעשות את זה ממש, ומיד לאחריו ההכרה העגומה במה זה כרוך, ולאחריה ההחלטה להפסיק לעשות את זה כי זה אבסורדי וחסר טעם וקשה עד גיחוך הרבה יותר משציפיתי שזה יהיה, והייתי לחלוטין לא מוכנה לזה. ואז הגיע השלב של לעשות את זה באמת ובתמים.

     

    להמשיך ולעשות את זה, למרות הכול. למרות הדובים ונחשי העכסן וגלליהם של אריות ההרים שמעולם לא ראיתי; השלפוחיות והגלדים והשריטות והפצעים; התשישות והמחסור; הקור והחום; החדגוניות והכאב; הצמא והרעב; ההוד ורוחות הרפאים שרדפו אותי כשהלכתי בגפי אלף ושבע מאות קילומטרים ממדבר מוהאבי עד למדינת וושינגטון. ואז, כשסוף־סוף עשיתי את זה, כשהלכתי את כל הקילומטרים ואת כל הימים האלה, הגיעה ההכרה שמה שחשבתי שהוא ההתחלה לא היה באמת קו ההתחלה. שבעצם המסע שלי בשביל הרכס הפסיפי לא החל עם ההחלטה החפוזה לצאת אליו.

     

    הוא החל עוד לפני שדמיינתי אותו בכלל - ארבע שנים, שבעה חודשים ושלושה ימים בדיוק קודם לכן, כשעמדתי בחדר קטן במרפאת מאיו שברוצ'סטר, מינסוטה, וגיליתי שאמי עומדת למות. לבשתי ירוק. מכנסיים ירוקים, חולצה ירוקה, סרט ירוק בשיער. זאת היתה תלבושת שאמי תפרה — היא תמיד תפרה לי בגדים. כמה מהם היו בדיוק מה שחלמתי, אחרים פחות. לא השתגעתי על חליפת המכנסיים הירוקה, ואף על פי כן לבשתי אותה, כסיגוף, כמִנחה, כקמע.

     

    כל היום ההוא בחליפה הירוקה, כשהתלוויתי אל אמי ואל אבי החורג, אדי, מקומה לקומה במרפאת מאיו, בעוד אמי עוברת מבדיקה לבדיקה, התנגנה בראשי תפילה, אם כי תפילה איננה המילה ההולמת לתיאור הנגינה הזאת. לא השפלתי ראש בפני אלוהים. אפילו לא האמנתי באלוהים. תפילתי לא היתה: אנא, אלוהים, רחם עלינו. לא היו לי שום כוונות לבקש רחמים. לא היה לי צורך בכך. אמי היתה בת ארבעים וחמש. היא נראתה בסדר. במשך שנים רבות היא היתה צמחונית. היא שתלה בגינתה ציפורני חתול כדי להרחיק חרקים במקום להשתמש בחומרי הדברה.

     

    אחי ואני הוכרחנו לבלוע שיני שום טריות כשהיינו מצוננים. אנשים כמו אמי לא לקו בסרטן. תוצאות הבדיקות במרפאת מאיו יוכיחו את זה, יפריכו את מה שאמרו הרופאים בדוּלוּת. הייתי בטוחה בכך. מי הם בכלל הרופאים מדולות? מהי דולות? דולות! דולות היא עיירה קרתנית קפואה שלרופאים בה אין מושג על מה לעזאזל הם מדברים כשאמרו לצמחונית־לייט, אוכלת שומים, חובבת צמחי מרפא ולא־מעשנת בת ארבעים וחמש, שיש לה סרטן ריאות בשלב מתקדם. זוהי דולות. שילכו להזדיין. זאת היתה התפילה שלי: שילכולהזדייןשילכולהזדייןשילכולהזדיין. ולמרות זאת אמי נמצאה כעת במרפאת מאיו, מותשת אחרי שלוש דקות של עמידה על הרגליים. "את רוצה כיסא גלגלים?" שאל אדי כשנתקלנו בשורה של כיסאות כאלה במסדרון ארוך מרופד בשטיח. "היא לא צריכה כיסא גלגלים," אמרתי. "רק לרגע," אמרה אמי וכמעט התמוטטה לתוך אחד מהם, ועיניה פגשו בעיני לפני שאדי הסיע אותה אל המעלית. אני השתרכתי מאחור ולא הרשיתי לעצמי לחשוב שום דבר.

     

    סוף־סוף היינו בדרכנו למעלה, אל הרופא האחרון. הרופא האמיתי, כפי שקראנו לו כל הזמן. זה שירכז את כל מה שהצטבר על אמא שלי ויאמר לנו את האמת. כשהמעלית החלה לטפס, אמי שלחה יד אל מכנסי ומשכה אותם, ממוללת באצבעותיה את הכותנה הירוקה במִפגן של בעלוּת. "מושלם," אמרה. הייתי בת עשרים ושתיים, הגיל שבו נשאה אותי ברחמה. היא עומדת לנטוש את חיי בדיוק ברגע שבו אני נכנסתי לחייה, חשבתי. משום מה המשפט הזה התגבש במלואו בראשי בדיוק אז והעיב זמנית על תפילת שילכו להזדיין. כמעט געיתי בבכי מרוב כאב. כמעט נחנקתי למוות ממה שהלך והתחוור לי.

     

    עמדתי לחיות את שארית חיי ללא אמי. הדפתי את העובדה הזאת עם כל מה שהיה בי. לא יכולתי להאמין בה אז במעלית וגם להמשיך לנשום, אז הנחתי לעצמי להאמין בדברים אחרים. למשל, שאם רופא אומר לך שאתה עומד למות בקרוב, לוקחים אותך לחדר עם שולחן עץ ממורק. לא כך היה. הובילו אותנו לחדר בדיקות שבו אחות הורתה לאמי להסיר את חולצתה וללבוש חלוק כותנה שחוטים השתלשלו מצדדיו. אמי עשתה כן, ואז עלתה על שולחן בדיקות שנייר לבן נפרש עליו. בכל פעם שזזה, החדר עלה באש מן הנייר הנקרע ומרשרש תחתיה. ראיתי את גבה העירום, את החמוקיים הקטנים תחת מותנה. היא לא עמדה למות. גבה העירום נראה לי כמו הוכחה לכך. בהיתי בו כשהרופא האמיתי נכנס לחדר ואמר שיתמזל מזלה של אמי אם תחיה עוד שנה.

     

    הוא הסביר שלא ינסו לרפא אותה, שמצבה סופני. אין מה לעשות, הוא אמר לנו. גילוי מאוחר כל כך הוא עניין נפוץ כשמדובר בסרטן ריאות. "אבל היא לא מעשנת," מחיתי, מנסה לשכנע אותו לזנוח את הדיאגנוזה, כאילו הסרטן פועל בדרכים הגיוניות ואפשר לנהל איתו משא ומתן. "היא עישנה רק כשהיתה צעירה. הפסיקה כבר לפני שנים." הרופא ניענע בראשו בעצב והמשיך הלאה. היתה לו עבודה לעשות. הם ינסו להקל את הכאב בגבהּ בעזרת הקרנות, הציע. הקרנות יצמצמו את הגידולים לכל אורך עמוד השדרה שלה. לא בכיתי. רק נשמתי. נוראות. בכוונה יתרה. ואז שכחתי לנשום. פעם התעלפתי — זועמת, בגיל שלוש, כשעצרתי את הנשימה כי לא רציתי לצאת מהאמבטיה. הייתי קטנה מכדי לזכור את זה.

     

    מה עשית? מה עשית? שאלתי את אמא שלי לכל אורך ילדותי, מאלצת אותה לספר לי את הסיפור שוב ושוב, נדהמת ומסופקת מכוח הרצון העז שלי. היא הושיטה את ידיה וצפתה בי מכחילה, ענתה אמא תמיד. היא חיכתה עד שראשי צנח בין כפות ידיה, ואני אז שאפתי וחזרתי לחיים. לנשום. "אני אוכל לרכוב על הסוסה שלי?" שאלה אמי את הרופא האמיתי. היא ישבה בידיים מקופלות בחוזקה ובקרסוליים משוכלים. אזוקה לעצמה. בתגובה הוא נטל עיפרון, הציב אותו על שפת הכיור והקיש בחוזקה על המשטח. "זה עמוד השדרה שלך אחרי ההקרנות," אמר. "קפיצה אחת, והעצמות שלך יתפוררו כמו קרקר יבש."

     

    הלכנו לשירותי הנשים. ננעלנו בתאים נפרדים ומיררנו בבכי. לא החלפנו מילה.

    לא מפני שהרגשנו בודדות כל כך בכאבנו, אלא מפני שהיינו בו יחד כל כך, כמו גוף אחד במקום שניים. הרגשתי את משקלה של אמי שעון על הדלת, את ידיה חובטות בה באיטיות, מרעידות את מסגרת התאים כולם. אחר כך יצאנו ושטפנו ידיים ופנים, צופות זו בזו במראה הבוהקת.

    נשלחנו לחכות בבית המרקחת. אני ישבתי בין אמי לבין אדי בחליפת המכנסיים הירוקה, הסרט הירוק עדיין בשערי, באורח פלא. היה שם ילד גדול וקירח שישב בחיקו של איש זקן. היתה אישה שזרועה התנודדה בפראות ממרפקה. היא אחזה בה בחוזקה בידה השנייה, מנסה להרגיע אותה. היא המתינה. אנחנו המתנו. היתה אישה יפהפייה, כהת שיער, שישבה בכיסא גלגלים. היא חבשה כובע סגול וענדה טבעות יהלום על כל אחת מאצבעותיה. לא יכולנו להסיר ממנה את העיניים.

     

    היא דיברה ספרדית עם האנשים שהתגודדו סביבה, משפחתה ואולי בעלה. "את חושבת שיש לה סרטן?" לחשה לי אמי בקול רם. אדי ישב מעברי השני אבל לא יכולתי להביט בו. אם הייתי מביטה בו הייתי מתפוררת. חשבתי על אחותי הבכורה קארן ועל אחי הצעיר לֵייף. על בעלי פול, ועל הורי אמי ואחותה, שחיו במרחק אלף חמש מאות קילומטרים משם. מה הם יאמרו כשידעו. איך הם יבכו.

     

    "Wild", מאת שריל סטרייד. תרגום: קטיה בנוביץ. הוצאת כנרת זמורה-ביתן. 364 עמ'.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שריל סטרייד. "עמדתי לחיות את שארית חיי ללא אמי"
    לאתר ההטבות
    מומלצים